הטור השבועי שלי, העוסק הפעם בניסו שחם ומעלליו, כבר נשלח למערכת, נערך ועוצב. אך אז התוודעתי לחומרים מהחקירה, וכל קלפי המחשבה שלי נטרפו. ותודה לטוויטר ולדדי מרקוביץ' (עורך התוכנית של קרן נויבך). נא קראו את השרשור שלו בעניין שמונה הנשים ששחם קיים איתן יחסים. ב ה ס כ מ ה.
את הגרסה השנייה של הטור אני כותבת בענווה גדולה יותר (שהרי תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו חושבים על כל דבר, כותבי הטורים שאנחנו).
1. עניין הבחירה הוא כל־כך מתעתע. כל־כך חמקמק. כל־כך עדין. נדמה שכל ניסיון להכריע על ידי מערכת החוק והמשפט בענייני יחסי המרות נועד לכישלון. כמו לסדר גבות עם מכסחת דשא. אז האם הנשים באמת בחרו לשכב עם המפקד שלהן? מצד אחד נשקפת הסכנה להסיר כל שמץ של אחריות מהנשים, הללו ובכלל. בפינה קטנה בלב אני מסרבת להאמין שאין לנו דרך אחרת, ושהשליטה על הסיטואציה נמצאת אך ורק בידיהם של הגברים הממונים. מסרבת להאמין שאין ולו שמץ קל שבקלים של יכולת נשית לחולל שינוי, גם בארגון חולה כמו המשטרה.
מצד שני נשקפת הסכנה להפקיר נשים שעובדות בארגון עקום כמו משטרת ישראל לחסדי "הבחירה החופשית" סטייל מותק תעשי לי קפה, ואם את רוצה להתקדם את יודעת איפה את צריכה לעבור קודם בייבי. ומה תעשה אישה במערכת שהיא מיטה חולה?
2. השופט בני שגיא נימק את זיכויו של שחם מהפרת אמונים: "לא השתכנעתי ששחם קידם ושיפר את תנאי השוטרות הזוטרות שאיתן ניהל יחסים על אף פערי הדרגות ביניהם". אך מתברר שבפרשה אחת הוציא שחם מהתיק האישי הערות נמוכות; בפרשה אחרת ניסה שחם לקדם את הפַּקודה ולהעבירה לתפקיד אחר, בניגוד להמלצת המפקד הישיר שלה; בפרשה נוספת העלה בדרגה ואישר סיוע כספי למימון לימודי השכלה גבוהה; ויש עוד דוגמאות, אבל הבנתם את העיקרון. השופט שגיא לא השתכנע, אבל אולי חלקכם כן השתכנעתם שהוא קידם ושיפר את תנאי השוטרות הזוטרות. ואתם יודעים מה אפשר ללמוד מזה? שזו בסך הכול דעה של שופט אחד שלא השתכנע, ואולי שופט אחר היה משתכנע יותר. וכשניסו שחם הולך וחוגג כמו טווס את ניצחונו, כדאי לנו לקרוא גם את הכוכביות והאותיות הקטנות.
* ואם בכוכבית עסקינן – מקווה שלא החמצתם את כוהן הפמיניזם הגדול מר ניסו שחם, שהתקומם נגד כינוי השוטרות כ"זוטרות" ודיבר על "החפצת הנשים" במח"ש (מתוק שכזה!).
3. עכשיו אנחנו חייבים לחזור לעניין הבחירה. למה אף אחת מהנשים בחרה שלא להתלונן? גם פה ניטלה מהנשים הבחירה? האם לטובות ההנאה שהן קיבלו אין שום משקל? רק ואך ורק ניסו שחם האחלה גב־גבר לא בסדר? הגשת תלונה היא בדרך כלל המינימום הבסיסי כדי שיהיה אפשר לפתוח בחקירה, ופה חרגה מח"ש מהרגלה. למה? כי הם רעים ואיומים כמו ששחם אמר, או כי הוא באמת הטיל את מוראו בארגון ולא הייתה דרך אחרת לנקות את האורוות? פתחתי את הטור הזה בווידוי אישי, ואמשיך בדרך זו ואומר: אין לי תשובות. אבל המקרה הזה מבקש שנתחיל לשאול שאלות גם על האחריות של הנשים.
4. בריאיון ברשת ב' שאל שחם את המראיינת, אסתי פרז־בן־עמי, מדוע לדעתה מעשיו פסולים. היא התקשתה להסביר לו את הבעיה. כשפנתה מהמישור הפלילי, שבו זוכה, אל "המישור הערכי" כלשונה, שאל אותה שחם: "ערכי של מי, שלך?". ופה הוא חשף את פני החברה שבה אנחנו חיים. קצת כמו ילד חצוף שבודק את הגבולות כי הוא יודע שהם לא קיימים ושלמנהלת חמורת הסבר אין שום חומר מפליל נגדו, אז הוא פשוט צוחק לה בפנים, מסב לה את גבו, מכתיף את ילקטו על הגב וממשיך לעסוק בענייניו.
5. המהפכה הפמיניסטית כללה בחיתוליה שחרור מיני גם לנשים. נשים החלו ללבוש מכנסיים ובאופן כללי לבושן הפך למתירני יותר, עזבו את בית הוריהן לפני שנישאו, והחלו לקיים יחסי מין שאינם כרוכים בנישואין. נדמה כי היום הפמיניזם מבקש להחזיר את השד המיני (או השדה המינית) לבקבוק. כי כיום לחברה החילונית אין דרך לדון במעללים מיניים שלא דרך המישור הפלילי, ולחברה הדתית שגוזרת את תביעות המוסר שלה מהתורה אין דרך של ממש להפוך את התביעה לחוקים ישימים.
6. הפער בין המישור הערכי למישור הפלילי הוא פער שאני לא בטוחה שניתן לגשר עליו. אורית קמיר, שניסחה בין השאר את החוק למניעת הטרדה מינית, מנסה. אני יכולה להעריך אותה על הניסיון הזה, אבל בו־בזמן להודות שאני מפחדת מאוד מההשלכות העמוקות שלו. במאמר שפרסמה ב'הארץ' בעקבות הסרטון שבו נראו ארבעה שחקני כדורגל מקיימים יחסים עם אישה צעירה, מבקשת קמיר להחיל עיקרון חדש שיגבר על עקרון ההסכמה: פגיעה ב"צלם האדם". וכך היא כותבת: "דווקא מי שאינה מביעה אי־הסכמה, דווקא מי שהחוק הפלילי אינו מכיר בה כקורבן אונס, היא החוליה החלשה ביותר".
האם זהו הפתרון הטוב ביותר, לרוקן לחלוטין את מושג ההסכמה מתוכנה? אני סבורה שלא. מבחינתי אמונה בצלם א־לוהים שבאדם היא גם אמונה ביכולת הבחירה. כלשהי. משהו. איפשהו. אחרת מה אנחנו עושים פה לעזאזל? אנחנו חייבים לחזור ולדבר על יכולת הבחירה של נשים. גם במצבים סבוכים וחולניים. במקום לרוקן ממשמעות, להעצים את יכולת הבחירה וה"הסכמה" – עם מרכאות, ובעיקר בלעדיהן.
