גאולה או פנטזיה: המשבר הרעיוני-פוליטי בציונות הדתית

בראייה היסטורית, ניתן לסמן שתי גאולות פוליטיות-רעיוניות שחוותה הציונות הדתית בישראל.

הראשונה ניצתה בעשור השלישי למדינת ישראל: מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ותוצאותיה בכל האמור להשתלטות על מזרח ירושלים ושחרור שטחי המולדת העברית הקדומה ביהודה ושומרון נטעה את האמונה בתחילתה של גאולת הארץ ("אתחלתא דגאולה").

בנקודת הזמן הזו החלו להיפגש השמים והארץ, הרעיון עם המציאות, ומעשה הסנכרון בין התורה (אמונה), העם (חברה) והארץ (מרחב) נראה מובטח מתמיד. באופן מעשי, זה נתן את האות למפעל ההתיישבות הנרחב בארץ שהחל ברמת הגולן אבל מהר מאד ניתב את עצמו לשטחי יהודה ושומרון.

מאז סוף שנות השישים וביתר שאת משנות השבעים – אז הפכה ההתיישבות למעשה הציוני החדש שנועד להשלים את זה שהוחל בסוף המאה ה-19 – הפכה הציונות הדתית את עצמה למנוע המחודש של התנופה הציונית.

בעוד הגל הציוני הראשון ניתב את עצמו לביסוס המעשה הלאומי יהודי בשטחי 1948, הגל השני מיקד את המאמץ בהמשך התנופה המרחבית בשטחי ארץ ישראל. בעשרות השנים שחלפו מאז 1967 הועמד המעשה הגאולי בפני אתגרים לא פשוטים.

הוויכוח הפנימי בחברה הישראלית בשאלת "הכיבוש" ועתיד "השטחים" לצד ההתנגדות הלאומית-הפלסטינית שבאה למשל לידי ביטוי באינתיפאדה הראשונה (1987) וסימני השאלה שהוטלו ברמה הבינלאומית על חוקיות השליטה הישראלית ביהודה ושומרון – היו סוג של מהמורות בדרך למימוש חזונו של הרב צבי יהודה קוק וממשיכי דרכו בציונות הדתית.

הציונות הדתית הגיעה לנקודת שפל במימוש הרעיון בשנות התשעים של המאה הקודמת, אז החל תהליך אוסלו שיצר איום של ממש על רעיון ההתיישבות ובמידה מסוימת גם מהלך ההינתקות של אריאל שרון מרצועת עזה.

ברם, בהסתכלות על שלושים השנים מאז הסכמי אוסלו (1993), דומה כי הרעיון הגאולי המרחבי לא נעצר אלא במידה רבה התקדם ולמעשה הוכרע. לנוכחות של למעלה מ-400 אלף יהודים ביהודה ושומרון שהפכה את המציאות בשטח לבלתי הפיכה (עניין עליו העיר ההיסטוריון מירון בנבנישתי), התווספו גם הסרבנות של הפלסטינים וגט הכריתות שניתן להם על ידי החברה היהודית בישראל.

כך ניתנה בפועל הלגיטימציה בתוך החברה הישראלית להמשך מהלך ההתיישבות היהודית. זאת, גם אם הרעיון הגאולי לא בא לידי מימושו המוחלט.

החיבור שבין מחצית הדרך לגאולה לבין ההקשר הפוליטי החדש שנוצר בשנת 2021 נתן את האות לשלב הגאולי החדש – בעוד השלב הראשון של 1967 היה שלב טריטוריאלי במהותו, השלב הנוכחי הוא שלב פוליטי במהותו. הקמת ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט, איש הציונות הדתית ובעבר מנכל מועצת יש"ע, סימנה התפתחות מרעישה בסדר גודל דומה למה שהייתה שנת 1967 עבור הציונות הדתית. אז החלה הציונות הדתית בכיבוש פיזי של הארץ, ועתה החלה הציונות הדתית בכיבוש פוליטי של החברה הישראלית.

במשך עשרות השנים מאז 1967 חשה עצמה הציונות הדתית כמי שדוחפת את המעשה הציוני מכוח ההתיישבות, אבל במידה מסוימת גם כדחויה וכזו שאינה יושבת בקרונות הקדמיים של רכבת ההובלה והמנהיגות. עתה, התחלפה תחושת השוליות הפוליטית בתחושת העצמה ומובילות. מנקודת מבטם של גורמים מרכזיים בציונות הדתית, נפתלי בנט כראש ממשלה הוא אירוע שמסמן גאולה פוליטית במשמעות כפולה.

האחת, גאולה פוליטית סקטוריאלית של המגזר הציוני דתי שלאחר שנים של תפקיד פוליטי משני לצד הליכוד, תפס את עמדת נהג הקטר הפוליטי ומוביל אחריו את שאר קרונות החברה הישראלית. השנייה, גאולה פוליטית כוללת מעצם מעשה החיבור שנוצר עם הקמת הממשלה בהובלת חיל החלוץ של ימינה לחיבור כלל גורמי הכוח הפוליטיים בישראל, משמאל ומימין, לסוג של שותפות חסרת תקדים שלמעשה מכוננת פרדיגמה פוליטית חדשה בישראל המבוסס על עיקרון הרשת האופקית ההופכי לעיקרון הפירמידה הקלאסית.

במובן הזה יש בקרב מובילי דעת הקהל בציונות הדתית מי שרואים במהלך הפוליטי הזה הדהוד ליסודות החשיבה הדיאלקטית מבית המדרש של הרב אברהם יצחק הכהן קוק וביטוי לתפיסת אחדות הניגודים שמקופלת בה שורשי הרעיון הגאולי בכללותו, מה שמעניק לשיטתם למעשה הארצי של הרכבת הממשלה משמעות גאולית לכל דבר ועניין.

מנקודת מבט זו, מעשה הרכבת הממשלה החדשה נתפס לא רק כשלב גאולי החדש אלא כמהלך משלים לשלב הראשון מסוגו שהחל בסוף שנות השישים, ועתה אף ניתן להבטיח את מימושו המלא. במילים אחרות, השלב הגאולי החדש מתבטא בעצם ההשתלטות על עמדת ההובלה הפוליטית הלאומית בישראל.

מדובר בצעד בדרך להגדרה מחדש של החברה הישראלית וסדר היום בה תחת הקונספט של "אחדות הניגודים" במסגרתו אמור להתרחש תהליך ריפוי חברתי השקול לתיקון של ממש, באופן שעשוי גם להכשיר את הקרקע להשלמת השלב הגאולי הראשון במשמעות המדינית-מרחבית שלו.

תפיסה זו רואה אם כן בימינה וספציפית בראש הממשלה נפתלי בנט את אבן הפינה בהגדרתה מחדש של ישראל ושל החברה הישראלית. זהו תהליך שבו השמאל הופך לשותף פעיל ואף הכרחי למהלך אבל הפעם בהיפוך תפקיד היסטורי, כמי שנדחק אל עורף קרונות הרכבת המונעת על ידי קטר הציונות הדתית וכמי שאמור להשתתף במיזם שאת תכולתו תעצב הציונות הדתית.

במאמר מוסגר צריך להודות שגורמי השמאל מחזיקים כשלעצמם בתפיסה זהה לחלוטין אם כי מהופכת. זו רואה בציונות הדתית של בנט את הגשר המתבקש בדרך לגאולה מסוג שונה – פרוגרסיבית-ליברלית החותרת למחיקת סממני מהפך 1977 בזירה הפוליטית וגם בזו החברתית באמצעות אותו תהליך של מפגש ושיתוף פעולה עם גורמים בימין הישראלי.

מכל מקום, אותה גישה על סף הגאולית שבה אוחזים גורמים בציונות הדתית קורעת מבפנים את המחנה כולו ומחוללת בו ששבר עמוק. מבחינה זו, השלב הגאולי השני שונה במהותו ובאפקט שלו מהשלב הראשון סביבו התקיים קונצנזוס פנים מגזרי נרחב.

ההתנגשות בין מפלגת ימינה ובין מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' מבטאת את הקרע הפנים-מגזרי ובעיקר את הוויכוח העקרוני בין שתי הגישות: זו הרואה בהתפתחויות העכשוויות מעשה גאולי שני מסוגו לבין הגישה המתחרה הרואה במגמות הפוליטיות הנוכחיות מעשה המערער ומעיב על המעשה הגאולי הראשון.

כך או אחרת, זו מחלוקת רב-ממדית. שזורים בה אלמנטים פוליטיים, חברתיים וכמובן גם תפיסתיים על גבול הפילוסופי. היא טינה עומדת להסתיים בהכרעה. לפחות לא בקרוב. גם "המציאות" כפי שתתפתח לא תהפוך את הוויכוח לכזה שניתן יהיה להכריע בו לכאן ולכאן. מנקודת מבט זו, אותה תופעה אינה אלא ייצוג מוקטן של המגמה הכוללת המאפיינת את הפוליטיקה והחברה הישראלית שעוברת מהשלב הקוהרנטי והאנכי לשלב האופקי והפוסט-מודרני.