היה ברור מן הרגע הראשון שאבינעם ישרוף את המועדון של הישיבה החילונית. ליתר דיוק, זה היה ברור מן הרגע שבו ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לעבור בין כל השכנים החילונים ולומר להם, איש־איש בשפתו: בעצם אנחנו בדיוק אותו דבר, בסופו של יום כולנו בני אדם. ובלי להיכנס עכשיו לכל נפתולי העונה השנייה של שבאבניקים, ונבכי נפשו הקרועה של אבינעם, היה ברור שהאסטרטגיה הזו תוביל בסופו של דבר לפיצוץ גדול.
נדמה לי שזו גם הייתה הטעות שלנו אחרי רצח רבין. המרדף הנואש של "צו פיוס" אחרי המאחד והמגשר. נכון שאנחנו שונים, זעקו המודעות ההן שהציפו את הארץ בצמדים של חילונים ודתיים על גביהן, אבל בואו נתבונן על המכנה המשותף שלנו, בואו נשים קץ לוויכוחים. "נניח את המחלוקות בצד", כפי שביקש בני גנץ בפתח נאומו ביום הזיכרון לרבין.
אני לא בא בטענות, אולי זה היה הכרחי, לחפש כל שביב של משהו שיקשור בינינו, לנסות להניח חוסם עורקים על פצע שותת דם שמאיים לרוקן את הכול. אולי באותו רגע אי אפשר היה אחרת. אבל הייתה במרדף הזה גם החמצה גדולה.
קודם כול כי הוא דרש מאיתנו להגיע אל המפגש חסרים. להותיר מאחור חלקים מאוד גדולים ממי שאנחנו. חלקים שקשה לוותר עליהם למשך יותר מדי זמן, וברור היה שיום יבוא והם יתבעו את מקומם, שיום יבוא והם ינפצו לרסיסים את כלובי הזכוכית העדינים שרקמנו סביבם. כי נכון שעל 98 אחוזים מן הדברים אנחנו מסכימים; אבל אלו אותם שני אחוזים נותרים שעושים אותנו למי שאנחנו. והרי די בהבדל של אחוז אחד בקוד הגנטי כדי להבחין בין אדם לקוף.
הבעיה העמוקה יותר של החתירה להסכמה למראית עין היא הפחד מן המחלוקת שאותה היא משקפת, בכל חריפותה ועוצמתה. כביכול רק אם נחליט שהמחלוקות בינינו שוליות וחסרות חשיבות נוכל לקיים מערכת יחסים תקינה שיש בה אהבה וכבוד זה לזה. והרי כל מה שלימדו אותנו אלפיים שנות תורה שבעל פה, מאז ימי בית הלל ובית שמאי, זה את ההפך הגמור. שמחלוקת יכולה להיות עמוקה ושורשית, ויחד עם זאת סופה להתקיים אם היא נעשית מתוך כבוד והערכה וכוונה לשם שמיים.
ואולי אנחנו בשלים להקים את "צו פילוג". במקום לחנך לכך שהמחלוקות בינינו אינן חשובות כל כך, אפשר לחנך לכך שהן נוקבות ויורדות עד התהום, ואף על פי כן לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל. ללמד שמחלוקות הן לא באג במערכת. הן משקפות תנועות עומק שונות, נקודות מבט שונות, שצריכות ויכולות להתחדד ולהעמיק ולהפרות האחת את רעותה.
אני זוכר את הסיסמה ההיא של מפלגת "הציונות הדתית" באחת ממערכות הבחירות האחרונות, "מתאחדים עכשיו – מתווכחים אחר כך". אני כבר לא זוכר אם זו הייתה אחת המערכות שבהן באמת התאחדנו עכשיו, אבל אין ספק שעד היום אנחנו מתווכחים אחר כך.
אין לי כוונה לדבר כאן על פוליטיקה; יש כל כך הרבה חלקים בעיתון הזה שעושים זאת טוב ממני. אבל כבר אז, כשקראתי את הסיסמה, היא הדהדה לי סיסמה אחרת, שאותה ציטט הרב קוק מתוך הזוהר הקדוש: "סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא". או בעברית: "ה'סטרא אחרא' מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, ואילו צד הקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור".
כל העיסוק הזה בחיבורים ואיחודים ובלוקים וגושים חוסמים, אומר הרב קוק, הוא גם קצת עיסוק של סטרא אחרא. עיסוק באיחוד לשם האיחוד, בלי לתת דין וחשבון לגורמים שיצרו את הפיצול מלכתחילה.
הייתי רוצה לחלום שנתחיל כאן בפירוד מאוד־מאוד עמוק. שנציף בכנות את כל נקודות המחלוקת, נצעק זה על זה עד לב השמיים. ואולי־אולי נגיע בסוף לאותן אחדות ולכידות שכל המפלגות כולן מתהדרות בהן בשמותיהן.
