בסין רווחת שמועה שהטרוריסט אוסמה בן־לאדן היה מעריץ של הסופר אייזיק אסימוב. בסינית מתרגמים באותה מילה את שמו של ארגון הטרור של בן־לאדן, "אל קאעידה" ("הבסיס" או "המסד"), ואת שמה של סדרת המדע הבדיוני של אסימוב, "המוסד". לא בטוח שהשמועה המסוימת הזו נכונה, אבל אסימוב באמת צבר מעריצים רבים, ובצדק.
טרילוגיית "המוסד" שלו נחשבת לסדרת הספרים הטובה ביותר בתולדות המדע הבדיוני. הספר הראשון בסדרת המוסד יצא לאור לפני שבעים שנה, והשנה הטרילוגיה הפכה גם לסדרת טלוויזיה. היא מספרת על מדען גאון, הארי סלדון, שמייסד מדע חדש: פסיכו־היסטוריה. סלדון מצליח לתרגם את תבניות ההתנהגות החברתית שלנו למשוואות, וכך לחזות את העתיד באופן מדעי.
ברבים מספרי המדע הבדיוני הקלאסיים הגיבור האמיתי אינו אדם מסוים, אלא האנושות. ספר כזה מנסה לומר משהו על החברה כמכלול, ועל האופי שהייתה לובשת ההיסטוריה האנושית בנסיבות שונות מאוד: בלי אדמה, בלי מוות, או בלי פרטיות. ספרי "המוסד" הם מדע בדיוני מִסֶדר שני: הם אינם עוסקים רק בהיסטוריה חלופית, אלא בעצם האפשרות לפענח את מהלך ההיסטוריה ואת משמעותו.
האם באמת אפשר לחזות את העתיד? מעריציו של אסימוב מציינים שהוא עצמו חזה בספריו בשנות החמישים את ההתפתחות המואצת של המִחשוב. אך אפילו אסימוב הגאון לא הצליח לחזות את המזעור ואת הביזור. הוא כתב על מחשב אחד ענקי, "מולטיוואק", שמשתרע על עשרות קילומטרים רבועים, ומנהל את כל כדור הארץ. הוא לא העלה על דעתו מיליארדי מחשבים זעירים שמְתקשרים ביניהם. הוא גם לא חזה את זדוניותם של ההאקרים, שבגללה לא נעלה על דעתנו להפקיד בידי מחשב אחד את השליטה בכל המכוניות בארץ, למשל.
לזכותו של אסימוב ייאמר שכמו כל יוצרי המדע הבדיוני, הוא מעולם לא התיימר לחזות את העתיד. רק גיבורו הארי סלדון עשה זאת. הבעיה היא, שאני רואה סביבי אנשים רבים שלא מתקרבים אפילו לרמת התובנות של אסימוב, אבל בטוחים שהם לפחות סלדון.
את החזאים היהירים הללו אני מוצא בכל מקום. בכל פעם שמישהו קורא לאדם אחר "מיושן", ואת הדעות של עצמו מכתיר בתואר "מתקדמות", הוא מניח באופן מובלע שהצליח לפצח את כיוון ההתקדמות של ההיסטוריה. עלעול קצר בספרות העבר ילמד אותנו על מכנה משותף לכל האנשים שכינו עצמם "מתקדמים" או "כוחות המחר": כולם היו בטוחים שהם יודעים לאן מובילה אותנו ההיסטוריה – וכולם טעו. ככלל, טיעון ענייני לא צריך להתבסס על כיוון ההיסטוריה, אלא על העובדות. שתיים ועוד שתיים הן ארבע לא משום שזו עמדה מתקדמת, אלא משום שזו האמת. וגם אם בתקופה מסוימת האופנה תהיה לומר ששתיים ועוד שתיים הן חמש – כמה מההיגדים הרווחים היום בין הפרוגרסיבים קרובים למדי לטיעון הזה – עדיין יהיה זה שקר.
היומרות לפצח את משמעות ההיסטוריה מובילות בדרך כלל להערצה פשטנית של ההווה. אם להיסטוריה יש כיוון מוגדר ופשוט, הרי לכאורה די בזיהוי שתי נקודות כדי למתוח ביניהן את חץ ההתקדמות ההכרחית של האנושות. אם אנחנו מזהים מה היה בעבר ומה קורה בהווה, נמתח ביניהם קו ונראה לאן הוא מוביל. המחשבה הזו הביאה סוציולוגים באמצע המאה ה־20 לדבר בביטחון על מחיקת הדת מהמפה העולמית – תחזית שהופרכה כליל בעשורים הבאים.
פובליציסטים שעל פי דמיונם מפצחים את סודות ההיסטוריה, נוטים לגלות התבטלות מביכה כלפי מי שבמקרה נבחר למנהיג ברגע מסוים. לפי השקפתם, אם נפתולי ההיסטוריה הביאו אותו לקודקוד הפירמידה, זהו בהכרח מסר עמוק על כיוון ההיסטוריה ועל מהות היקום. אותה נטייה נואלת מביאה מחנכים דתיים להרים ידיים מול כל גחמה של תלמידיהם, שהרי זהו בעיניהם כיוונה ההכרחי של ההיסטוריה, או בלשונם: "זה הדור". אין מילה זרה יותר לדור הזה מאשר "הדור". אין היום "דור", אלא רבבות צעירים מגוונים. אם נמצא להם איזה מכנה משותף רופף ואקראי, הוא לא מבטא אמת קוסמית נצחית על הכיוון ההכרחי של ההיסטוריה, אלא אתגר חינוכי ייחודי, אחד מאלו שמופיעים בכל עת ובכל שעה. אנשים צעירים זקוקים למחנכים מלאי ביטחון, שיזמינו אותם בשמחה למורשתנו הנצחית, ולא למחנכים מלאי חרדה, המדמיינים שכל אופנה נפוצה היא צו מטפיזי של ההיסטוריה. מורי ורבי, הרב ליכטנשטיין, היה נוהג לצטט בהקשר הזה את אמרתו החדה של ויליאם אינג': מי שמתחתן עם רוח דורו, ימצא עצמו במהרה אלמן.
