אני שונאת טורים שצריך לפתוח בהקדמה. ראשית, אני לא באה לחנך אף אחד. שנית, אני לא מכלילה את מגזרנו המגוון. שלישית, המילה טרנד אינה מילה שיפוטית. ונחזור להתחלה.
בואו נתחיל עם תרומת כליה. אצלנו במושב שני אנשים מדהימים תרמו כליה. הם עשו זאת בצניעות, בפרטיות. וזה היה מרגש עד דמעות. אצלנו במושב חברה קיבלה תרומה כליה. אישה צעירה ומקסימה. אמא שבזכות תרומת הכליה ממשיכים החיים שלה והיא ממשיכה לשבת לידי על כיסא נמוך מדי במסיבות חנוכה. חסדי השם. לאחרונה אנחנו קוראים על זה המון. פה אצלנו במקור ראשון לפחות פעמיים בשנה מקבלים עלון תוספת לעיתון שמשתף בפרטים ובסיפורים. אני גם יודעת שהתהליך מלווה מקצועית ברמה הגבוהה ביותר. בדיקות פיזיות ונפשיות נעשות לתורמים. חבר טוב שלי שיתף ברצון לתרום כליה, אך מכיוון שהוא ואני נפגשים לקפה רק אם הוא לצד שלושה סוגי קרואסון, הוא נפסל על רמת סוכר. אני מודה שקצת הוקל לי. כי למי יש כוח לתמוך בחבר שעובר ניתוח וולונטרי ולהעריך אותו עד לסוף ימיו. בשביל מה הוא חבר אם לא בשביל שיהיה לנו זמן לדבר עליי, ואם הוא עושה מעשה כל כך משנה חיים, הרי ברור שניאלץ לדבר עליו.
ומכאן לנושא הבא – פונדקאות. נושא שמאוד־מאוד קרוב לליבי. אנשים אהובים עליי ביותר הקימו ככה משפחה. רגע אחרי שהחלמנו מקורונה, החיוני הוציא מפת סימון שבילים, ואני סימנתי לו את השביל החוצה מהבית. הוסכם לאחר מו"מ שכלל שיעולים שניסע למוזיאון המדע בירושלים. זה היה ממש כמה ימים אחרי שהחלמתי מקורונה, אז מהר מאוד התיישבתי לנוח במקום האהוב עליי בכל מוזיאון, גינה, או אירוע כלשהו: הספסל, ולשם ניגשה אליי אישה שפניה מוכרות לי. שאלתי מאיפה אני מכירה אותה והיא הזכירה לי איפה נפגשנו ושאולי לא זיהיתי אותה כי הסתפרה קצר וכי היא בהיריון. אחרי שאיחלתי לה בשעה טובה, היא שיתפה שזה היריון פונדקאות. שבקורונה העסק שלה נסגר והיא הגיעה לצומת דרכים וכל מה שרצתה זה לעשות משהו טוב למישהו אחר והלכה על זה. "זה מאוד טרנדי אצלכם במגזר עכשיו", הוסיפה לפני שהלכה. בהתחלה חייכתי, איזה כיף לי שזה המגזר שלי. אנשים ערכיים, שרוצים לעשות טוב לעולם, למדינה, לעם. אחר כך התעצבנתי; למה מכלילים ולמה קוראים לנו מגזר כשיש כל כך הרבה דעות שאנשים מחזיקים בהן ופועלים לקידומן שאני חולקת עליהן ומפחדת מהן, ושיש עוד כל כך הרבה לאן להתקדם בכל כך הרבה תחומים. ושאנחנו בכלל לא אחד, אפילו לא אותה משפחה. כל אחד מושך לצד שלו. מבחינה פוליטית, דתית, ערכית, כלכלית. ובכל זאת המילה טרנד המשיכה להדהד בי.
והלכתי הביתה מוטרדת. כי בניגוד לתרומת כליה, פונדקאות היא משהו שרק נשים יכולות לעשות. ושאלתי את עצמי האם אני סומכת על אישה שחייבת להיות צעירה ("מה את מוטרדת מזה, את זקנה מדי לפונדקאות", אמר מישהו לא חשוב שמות, חסום איש קשר זה), ובעלת משפחה להיכנס לתהליך מציף הורמונלית, שנמשך חודשים ארוכים. נלחצתי מזה. ולמרות שאני יודעת שהערכה פסיכולוגית היא חלק קריטי מהתהליך. ואגב, זה לא באמת רק נשים – בן הזוג של הפונדקאית הוא שותף מלא. ולהיות בן זוג של אישה בהיריון זה בהחלט להיות בתוך התהליך. והילדים האחרים, שגם הם אגב מלווים ומושגחים. בקיצור, זו בחירה משפחתית לחלוטין.
ואז שוחחתי עם אישה מדהימה שתרמה כליה וסיפרתי לה שאני מתלבטת אם לכתוב על זה טור. "לא הבנתי מה את רוצה להגיד", היא שאלה. "שאני לא רוצה שאנשים יעשו את זה רק כי זה טרנד", השבתי לה. "אני לא חושבת שהעניין הוא הטרנד אלא ההיכרות עם הנושא", היא אמרה. "זה חבר מביא חבר. אני שמעתי על זה, הכרתי מקרוב וזה פתח לי רצון. למה כולם התחילו עכשיו לרוץ?" "אל תשווי". "למה לא. את קוראת לזה טרנד, אני רואה אנשים שמצאו משהו טוב, שעושה להם טוב. סיפרו לחברים, חברים רואים עליהם כמה שזה עושה להם טוב, והצטרפו". "אני מפחדת", השבתי לה, "אני מפחדת שהן לא חשבו על זה מספיק ושאחר כך זה הרבה יותר מסובך להפסיק". והיא ענתה: "תאמיני לי שגם אם הן לא חשבו על זה, במסגרת התהליך יכריחו אותן לחשוב על זה. וחוץ מזה, מאיפה הזלזול הזה? אנשים הם אנשים רציניים, חושבים, רוצים, בוחרים".
בסיום השיחה היא אמרה שהיא חושבת שהטור מיותר. אבל הנה הוא כאן. מבולבל, מתלבט, גאה ואולי מיותר.
