שלום חברים וחברות, מה נשמע, רציתי לספר לכם סיפור עגום מאוד שקרה לי לפני שבוע, איייי איך אני מתבייש לכתוב כאן את הסיפור הזה, אבל מה לעשות אני מרגיש שאני רוצה לספר לכם אותו! ומעשה שהיה כך היה, ביום שישי שעבר, היינו בדרך לשבת בצפון, ועצרנו באיזה מצפה נחמד, שמשקיף על הר הארבל, היו שם שני מיניבוסים כאלה, שמכרו אוכל טעים וקפה שחור, ומלא אנשים שישבו באוויר הטוב והסתכלו על הנוף, קיצר הייתה אווירה כזאת נחמדה, שיזינג הלכה לקנות לנו בורקס ועלי גפן, ואני הלכתי עם הילדים להסתכל על הנוף, וצילמתי אותם מציקים לכמה עצים שבורים שהיו שם, ואחרי כמה דקות שיזינג באה עם האוכל, ואני אמרתי לה, אני יורד שנייה למטה להתפנות, היה מתחתינו מין מדרון כזה קטן ונסתר, שהוביל למין חורשה קטנטנה והתחלתי לרדת במדרון, הייתי עם נעלי ספורט, וזה היה מדרון סבבה, זה לא היה מדרון חלקלק, חחחח, איזה ביטוי סליזי זה מדרון חלקלק, קיצר התחלתי לרדת שם, לאט ובזהירות, ופתאום אני קולט שאני מאבד שליטה! אז ניסיתי מהר לאזן את עצמי, והתחלתי לרוץ את המדרון במהירות, כי לפעמים דווקא כשהולכים מהר נשארים יציבים, אבל זה לא מה שקרה, כלומר, לא נשארתי יציב בכלל, להפך, רצתי את כל המדרון, וכשהגעתי למטה, הרגליים שלי הסתבכו, והתרסקתי על האדמה הצהובה והרעה, שהיתה מלאה בקוצים ובאבנים.
איייי זה היה נורא, אני רק כותב את זה והידיים שלי רועדות, זאת הייתה נפילה רצינית, אולי הכי רצינית שהייתה לי בחיים, הברכיים שלי, והמרפקים שלי, וכפות הידיים שלי, התחילו כולם לדמם, שיזינג והילדים שלי, שראו אותי מתרסק, התחילו לצעוק לי מלמעלה, אתה בסדר, אתה בסדר, וכל האנשים שהיו שם והסתכלו על הנוף, הפסיקו להסתכל על הנוף והתחילו להסתכל עליי, איייי זה היה נורא, זה היה הכי נורא.
ואחרי כמה שניות כאלה משפילות, הרמתי את עצמי מהאדמה, והמשכתי ללכת כאילו שכלום לא קרה, כאילו שאני לא מדמם, כאילו שהרגליים שלי לא רועדות, כאילו שהמכנסיים שלי לא נקרעו, כאילו שהפלאפון שלי לא נסדק, ובגב שלי הרגשתי את כל המבטים של עשרות האנשים שראו אותי מתרסק, והלב שלי דפק טם טם טם טם, ובעיניים שלי ראיתי מין הבזקים לבנים כאלה, וואי זה היה נורא, ואחרי כמה שניות הגעתי לחורשה הקטנה, ועשיתי כאילו אני שאני עושה פיפי, ואז טיפסתי למעלה, וחזרתי לשירה ולילדים, שנורא דאגו לי, ושירה התחילה כזה לשאול אותי, אתה בסדר, אתה רוצה שאני אביא מים מהאוטו, שנשטוף את הפצעים, אתה רוצה לשבת רגע, ואני התחלתי פתאום לצעוק עליה! די כבר! די תעזבי אותי! אני בסדר! את לא עוזרת לי עם כל השאלות האלה! את עושה לי פדיחות! תפסיקי לחשוב על עצמך! תחשבי עליי! ושירה נבהלה מהצעקות שלי, כי אני לא צועק בדרך כלל, וגם הילדים שלי נבהלו ממני, וגם אני נבהלתי ממני, איי זה היה נורא. במשך עשר דקות בערך היינו שם, מול הנוף המרהיב של צוקי הארבל. שירה ראתה את הברכיים המדממות שלי, ואת הידיים הרועדות שלי, היא ניסתה לדאוג לי, לעזור לי, ואני בתמורה נבחתי עליה מילים רעות שלא מתאים לי לכתוב כאן. זה מה שקרה. אני מתבייש לכתוב את זה, אבל זאת האמת.
* * *
כשחזרנו לאוטו הרגשתי איך מבעד לכל הכאב החד, והדם החם, והרעידות המוזרות, הדמעות באות וחונקות לי את הגרון. התביישתי בעצמי נורא. התביישתי בנפילה שלי, ברגליים הכושלות שלי, בידיים הרפויות שלי, בשרירים שלי שגמגמו אותי ככה ברגע האמת. אבל בעיקר בעיקר התביישתי בתגובה שלי לשיזינג. התביישתי שצעקתי עליה ככה, התביישתי בעצמי, שלא יכולתי לעמוד מולה, בפשטות ובכנות, ולומר לה שכואב לי. כן, כואב לי! כואב לי נורא. התביישתי בזה שהתביישתי מכל האנשים שהיו שם, לא רציתי שהם יראו אותי ככה, פצוע וחלש. לא רציתי ששירה תנכיח את הכאב שלי בעולם. אני יודע שאין שום סיבה להתבייש בכאב, ובכל זאת ברגע האמת התביישתי בו מאוד.
מאז הנפילה ההיא ועד היום עבר כבר שבוע, הכאב שהרגשתי בעצמות הלך ושכך, הפצעים המדממים שלי כבר הגלידו והתקלפו, אבל הבושה על איך שהתנהגתי, על איך שצעקתי, על איך שכעסתי, על איך שהתנפלתי על שירה, איייי הבושה הזו עדיין שם. כבר שנים שאני מטיף לעצמי ולכל חבריי ולכל קוראיי על חשיבותה של החולשה, זה בסדר להיות חלש, אני אומר להם, זה בסדר להיות פגיע, זה בסדר להיות חשוף, זה בסדר לתת מקום לכאב, זו המנטרה של החיים שלי, זו האמונה הכי גדולה שלי, והנה, נפילה משפילה אחת הצליחה להחזיר אותי אחורה, אל מחוזות מאצ'ואיסטיים מודחקים. במקום לומר בפשטות – "כואב לי", התנהגתי "כמו גבר" והתנהלתי כאילו ששום דבר לא קרה. במקום לבקש משירה עזרה ותמיכה, התחלתי לצעוק עליה מילים קשות ורעות. זה הסיפור, זה מה שקרה, אני לא גאה בזה, להפך, אני מתבייש בזה, ובדיוק בגלל זה חשוב לי לכתוב על הבושה שלי. בדיוק בגלל זה חשוב לי להעלות אותה על הכתב. כי הרגע הזה שבו "לא הראיתי חולשה", היה מבחינתי לפחות, רגע מובהק של חולשה, ומותר להראות חולשה, חשוב להראות חולשה. זאת דעתי לפחות.
