לא קלה דרכנו
ההודעה של ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, על רצונו להפעיל את הרכבת הקלה בעירו גם בשבתות וחגים עוררה שוב את הויכוח הישן על צביונה של השבת ברשות הרבים. מצד אחד של המתרס עומדת התפישה הליברלית, המבקשת לאפשר לכל אדם לציין את השבת כרצונו, ובוודאי לאפשר לאנשים חסרי רכב פרטי את היכולת להגיע ליעדם בתחבורה ציבורית. מנגד, עומד הרצון שבמדינת העם היהודי צביונה של רשות הרבים בשבת יהיה שונה מזה של שאר ימות החול.
נקודת המוצא של הדיון צריכה להיות ששתי העמדות מציגות טיעונים ראויים, ועל כן השורה התחתונה צריכה להיות סוג של איזון ופשרה ביניהן. למרבה הצער, אין זו עמדה מובנת מאליה: לא רק יהודים דתיים טוענים כיום שאין אפשרות להתפשר על ההלכה ועל דמותה של השבת; גם לא מעט 'ליברלים' לא מוכנים להתפשר על שום דבר חוץ מאפשרות פתיחה מלאה של כל המערכות העומדות לשירות הציבור גם בשבת – מתחבורה ציבורית, דרך מוסדות התרבות והבילוי, ועד אחרונת החנויות. הטענה שלהם: אנחנו לא מפריעים לכם לציין את השבת כרצונכם, אתם אל תפריעו לנו לציין את השבת כרצוננו.
מה שעומד מאחורי הטענה הזו היא ההנחה שרשות הרבים דומה לרשות היחיד בכך שכל פרט זכאי לנהוג בה כרצונו. אבל האמת היא שלא רק שבפועל חוגים ליברליים קיצוניים מנסים לפגוע גם בזכויות הפרט של ציבורים דתיים ברשות הרבים [כמו הטלת איסור על הפרדה מגדרית באירועים פומביים], אלא שגם אמור להיות הבדל מהותי בין זכויות הפרט ביחס לרשות היחיד לבין זכויותיו ברשות הרבים. ברשות הפרט אכן יכול לנהוג כל פרט כרצונו, כל עוד אינו פוגע בזולתו: הוא יכול ללכת עירום, הוא יכול לומר דברי הסתה נגד כל אדם או ציבור שהוא מתעב, הוא יכול להשליך אשפה בכל פינה בבית, ועוד.
אבל רשות הרבים שייכת לכולם, ולכן חלק מהדברים שהפרט רשאי לעשות בביתו הוא אינו יכול לעשות ברשות הרבים: לא להסתובב עירום, לא להטיף דברי הסתה, ולא להשליך אשפה או להשאיר גללי כלבים בכל מקום שירצה. החוק אפילו קובע ענישה על כל המעשים הללו. באותו אופן, כללי צביונה של רשות הרבים אינם שייכים בלעדית לציבור הליברלי. גם לציבור הדתי והמסורתי יש מעמד לגבי כללי הצביון, ויש להתחשב גם בעמדותיהם, במיוחד כשהדברים נוגעים ל'ציפורי הנפש' שלהם. במלים פשוטות: בעניין הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, כמו בעניין פתיחת חנויות ומוסדות תרבות, גם לעמדת הציבור הדתי והמסורתי יש משקל. צריך שתיקבענה פשרות בינם לצרכי הפרט של הלא-דתיים, אבל אין אפשרות לבטל לחלוטין את עמדתם.
גם הרעיון לפיו באזורים דתיים אכן יימנעו המסחר והתחבורה הציבורית, אבל באזורים בעלי רוב חילוני הם יתקיימו כסדרם בשאר הימים, ללא פשרות ואיזונים, הוא בעייתי מאוד. השבת ניתנה לעם היהודי כולו, ולא רק לדתיים שבתוכו, ולכן שמירתה ברשות הרבים רק באזורים דתיים דומה לקביעה שהגבלות העינוגים בערב יום השואה יישמרו רק באזורים בעלי רוב אשכנזי. יתר על כן: חילון מוחלט של רשות הרבים במקומות של רוב חילוני יגרום לכך שגם מיעוט הדתיים יילך ויעזוב את האזור, באופן שרק יאיץ את תהליך ההסתגרות וההתבדלות של הדתיים והחילונים, דבר שהוא רעה חולה כבר במצב הנוכחי. בקיצור: אין מנוס מפשרה.
אבות אכלו בוסר
בשעה טובה, נחתם הסכם בין משרד הבריאות וארגון המתמחים ברפואה הציבורית הקובע מתווה שלפיו תורנויות המתמחים יקוצרו בתוך ארבע שנים מ-26 שעות ל-18 שעות בכל בתי החולים. זה הסדר טוב, שאם אכן ימומש ישים סוף לתורנויות הבלתי אפשריות של המתמחים, ולטיפול הבעייתי מאוד שלהם בחולים בשעות האחרונות של התורנות.
באופן משונה, מתברר שדווקא בכירי מערכת הבריאות מתנגדים למתווה החדש. לטענתם, קיצור התורנויות יגרום למתמחים להיות בעלי השכלה רפואית נמוכה יחסית, כיוון שלא יוכלו לעקוב אחר רצף הטיפול בחולים שלהם וכך יגיעו למעמד של מומחים כשהשכלתם הרפואית נחותה. שנית, הם אומרים, קיצור התורנויות יחייב הישענות על הרבה יותר רופאים, שאינם בנמצא, ולכן הטיפול בחולים ייפגע.
אני כמובן לא מומחה להפעלת מערכת הבריאות, אבל בבחינה של שכל ישר, נדמה שהטענות של בכירי המערכת לא מחזיקות מים. 'רצף הטיפול בחולים' הרי לא נמשך בדיוק 26 שעות. יש חולים שרצף הטיפול בהם מסתיים אחרי 8 שעות, ויש כאלה שרצף הטיפול בהם מסתיים רק כעבור שבועיים. אז מה, נחזיק את כל המתמחים בתורנויות של שבועיים כדי שיוכלו לעקוב אחרי רצף הטיפול בכל החולים? גם החיבור בין אורך התורנויות למספר הרופאים הנדרש הוא מאוד בעייתי. הרי המספר הקובע הוא לא אורך התורנות אלא מספר השעות השבועי, או החודשי, שכל רופא עובד. אם המתמחים יעבדו פחות שעות בכל תורנות, אבל מספר התורנויות החודשי יהיה גבוה יותר, כך שמספר שעות העבודה החודשי לא ישתנה, לא יהיה צורך ביותר רופאים. יתר על כן: אפילו אם יהיה צורך ביותר רופאים, הפתרון הוא לא המשך העסקת המתמחים בתנאים בלתי אפשריים, אלא תגבורה של המערכת בעוד רופאים, ובדיוק לשם כך נקבע שהמתווה אכן ימומש בהדרגה.
משום כך עולה החשד שדאגתם של הרופאים הבכירים אינה נתונה באמת לקשיי המערכת, אלא לתנאי העבודה שלהם עצמם. הם חוששים, מן הסתם, שעד שיתווספו למערכת עוד רופאים, תיפול המעמסה של הרופאים הנוספים עליהם, והם יצטרכו לתת שעות גם בשעות אחר הצהריים והערב, השעות שבהן תיכננו 'לעשות לביתם' בקליניקות הפרטיות. יתכן שחששם, הבהחלט ריאלי, הוא שמשרד האוצר יעדיף בקביעות להעסיק את הרופאים הבכירים יותר שעות מאשר להוסיף עוד תקנים למערכת. זה מזכיר איגודי עובדים אחרים שבהפגנות ובנאומים העלו תמיד על נס את מצוקת העובדים הצעירים, אבל כשחתמו על ההסכמים התעניינו בעיקר בזכויות העובדים הוותיקים. מצער מאוד לגלות שגם בכירי מערכת הבריאות נוהגים באופן דומה.
אבא ואמא תורמים דם
עוד סערה תורנית פרצה השבוע כאשר כמה ישיבות של הציונות הדתית הודיעו שלא ישלחו את תלמידיהן לתרום דם, כל עוד יישארו בתוקפם הטפסים החדשים של מד"א, המבקשים מהתורם לציין לא את שם אביו ואימו, אלא את שם 'הורה 1 והורה 2' שלו. והאמת היא, שהאיום אולי חריף מדי, אבל הטענה עצמה צודקת לגמרי. ארגוני הלהט"ב התחילו את מאבקם לפני שנים בדרישות צודקות קודם כל לכבד את בעלי הזהות המינית 'האחרת' כבני אדם, ואחר כך גם להעניק להם זכויות השוות לזוגות אחרים. אבל בשנים האחרונות הם מנסים יותר ויותר לא רק לדאוג לזכויותיהם, אלא להכתיב לחברה כולה את אופן התבוננותה בסוגייה המיגדרית. למעשה, להתכחש למציאות הטבעית שבה ילדים באים לעולם באמצעות זיווג של גבר ואשה. הרי גם ילדיהם של זוגות להט"בים באו לעולם בדרך הזו: אם בהורות משותפת עם אנשים שמחוץ למסגרת הזוגית, באימוץ, פונדקאות, תרומת זרע או ביציות, וכדומה.
כל הורה בזוגיות סטרייטית יודע שהזהות האבהית או האמהית שלו/שלה הן עניין משמעותי מאוד בחייו ובזהותו הכוללת. אין שום סיבה שהרוב המובהק של ההורים הסטרייטים יוותרו על המשמעות הזו עבורם, והאנושות כולה תיאלץ לוותר על תפישתה לגבי זוגיות 'נורמטיבית' (כי כאמור, עוד לא נמצאה הדרך להבאת צאצאים לעולם שלא באמצעות זיווג בין גבר ואשה), רק כדי שהמיעוט הלהט"בי לא יצטרך להכיר בשונותו ביחס לרוב הדומם. אדרבה, התעקשות על הנסיון לאלץ את האנושות ללכת בכיוון הזה רק תגרום לתגובת נגד שתפגע גם בנכונות הגוברת והולכת לאפשר לזוגות להט"בים ליהנות משוויון זכויות אזרחי, וכבר נראים הסימנים לכך. פתרון מוצלח יותר יהיה להמשיך לדבר על אבא ואמא, אבל לאפשר בחירה בצירופים בין שתי ההגדרות האלה: זוגות סטרייטים יבחרו אבא ואמא, זוגות הומוסקסואלים יגדירו אבא ואבא, וזוג לסביות יכתבו אמא ואמא. ובא לציון גואל.ת
עאלק זעזוע
אמריקה כולה, והוליווד בפרט, הזדעזעו השבוע מהתאונה המחרידה שבה ירה השחקן אלק בולדווין, במסגרת צילומי סרט חדש שלו, באקדח שהוא חשב שהוא ריק מכדורים חיים, ובסופו של דבר היה בו כדור חי שהרג את צלמת הסרט ופצע את הבמאי. צילומי הסרט הופסקו מייד, וכנראה שהוא לעולם לא יושלם, ומייד נדרשה כל תעשיית הקולנוע לניסוח כללים מחמירים שישמרו בעתיד בצורה מוצלחת יותר על חיי השותפים בתעשייה.
חבל רק שהוליווד לא רגישה כל כך לחיי אדם גם בהיבטים אחרים של התעשייה. למשל, עניין פעוט כמו התכנים ההולכים ומשתלטים על עולם הקולנוע והטלוויזיה. עושה רושם שהתכנים הללו נהיים בשנים האחרונות הרבה יותר מלאי אלימות רצחנית, והרבה יותר פרוורטיים מבחינה מינית, מאי פעם. ע"ע משחקי הכס, משחק הדיונון, משחקי הרעב, ועוד (משום מה לכולם גם ניתנות כותרות המדברות על 'משחקים', כאילו מדובר בסרטים לילדים).
ברור לגמרי, ומחקרים רבים גם מאשרים זאת, שלתכנים האלה יש השפעה עצומה על האלימות בחברה: הן לגבי אלימות באופן כללי, וביחס לאלימות מינית בפרט. לאלימות הזו יש כמובן גם קורבנות רבים. האם לא ראוי שהוליווד תאמץ כללי זהירות גם ביחס לאחריותה לחיי אדם בתחום הזה?