בני גנץ הפציע בחיי הציבוריות הישראלית לא מזמן. כניסתו לחיים הפוליטיים לוותה בשתיקה ארוכה שבנתה ציפייה גדולה. יועצי התקשורת והאנשים שליוו אותו בזמנו עמלו על תדמית מסוימת והגישו לנו אותה ארוזה, קשורה בסרט: מפקד גבוה ותכול עיניים, משחזר הממלכתיות האבודה (כביכול), האיש שיכול לנצח את נתניהו.
אבל משהו בחבילה שמכרו לציבור לא עבד. מרוב יועצי תקשורת והתמכרות לתדמית הלך גנץ לאיבוד, ועם סיום סדנת השתיקה (כנראה גם כן בעצת היועצים), גנץ לא הצליח להציג מדיניות ועולם ערכים מבוססים וברורים. הוא מכר סיסמאות שמכרו לו יועצי תקשורת על ממלכתיות ואחדות, כשבמקביל מפלגתו השוותה את נתניהו לארדואן. ה"מותג" בני גנץ הגיע ארוז יפה, אבל פנים האריזה היה לא בשל. כל מטרתו הייתה החלפת נתניהו, ויתרונותיו או חסרונותיו האישיותיים האחרים נראו זניחים לעומת הפוטנציאל הזה – והוא מעולם לא נמדד אל מול שחקנים פוליטיים אחרים שאינם נתניהו.
דמותו של גנץ כפי שהשתקפה אז מבעד לעדשות יועצי התקשורת שלו, הובילה גם את כותבת שורות אלו למסקנה שגנץ הוא התגלמות הבינוניות, כפי שכתבתי באכסניה הקודמת שלי. באותו זמן זה באמת היה נכון ומבוסס גם על היותו בעל קריירה צבאית בינונית, ואינני חוזרת בי משורות אלו. עם זאת, גנץ הפוליטיקאי עשה כברת דרך מאז עמד בראש כחול לבן לצד בוגי יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד: שלושה אנשים שגם הם האמינו שהוא בינוני ואפילו פחות מכך, רק שהם היו חבריו לראשות המפלגה וראו בו טוב לדבר אחד – החלפת נתניהו.
אלא שבמקום להחליף את נתניהו הוא חבר אליו לממשלה הפריטטית. בזמנו זו נראתה בחירה רעה שמחסלת קריירות, אך במבט לאחור יכול להיות שגנץ היה צריך להיפרד קודם מלפיד ולצנוח ממעלה 36 המנדטים של כחול לבן ולהיפרד אחר כך מנתניהו ומההסכם הפריטטי, כדי להראות צד אחר שלו, זה שאנו נחשפים אליו בממשלה הנוכחית: החלטי, נינוח ואותנטי.
ייתכן שהירידה במנדטים וצמצום יועצי התקשורת של גנץ היו לטובה. האותנטיות, השקט וההיבדלות המסוימת שלו מהממשלה הזאת ישתלמו לו
בעוד לפיד, בנט וסער מתאמצים מאוד להראות שהם עובדים, עושה רושם שגנץ הוא היחיד שבא לעבוד ושזה בא לו בקלות. שני ראשי הממשלה, הנוכחי והחליפי, עסוקים בהפקת סרטוני תדמית ואחדות מזויפת. בנט מתאונן חדשות לבקרים על ה"הסתה" נגדו, סער מתמכר לחוקים המבטאים את השנאה הפתולוגית לנתניהו אבל לא דאגה לאזרחים, ורק גנץ עובד: הולך לאבו־מאזן, מגדיר ארגוני זכויות אדם ארגוני טרור, דואג לחקלאים ועוד.
אפילו המפלגה שלו מתנהלת באופן שקט וענייני יחסית. בשעה שביש עתיד שטרן גורס תלונות ובן־ברק מעסיק עוזרת בעייתית; בזמן שבימינה פינטו עסוקה בחרקירי וסילמן פוזלת ליש עתיד; כשתקווה חדשה עסוקה בחלוקת ג'ובים והישרדות מעל לאחוז החסימה – הדרמה הכי גדולה שסיפקה כחול לבן עד כה הייתה המריבה בין פנינה תמנו־שטה לאורית פרקש־הכהן. לא משהו מרגש במיוחד. גנץ עושה את הדברים בשקט יחסי, מה שמוסיף לו עוד יתרון מול חבריו לממשלה שעסוקים ברוח וצלצולים.
חברי סיעת מרצ הפיקו סרטונים נוטפי מתיקות רצחנית מהפגישה עם הצאצא האידאולוגי של ערפאת, ואילו גנץ נפגש איתו בלי תמונות ועם תוכנית עבודה. כזו שמאיימת על ביטחון מדינת ישראל, אבל תוכנית עבודה. עד לתחילת השבוע הזה הוא לא הגיב על המתקפות של חבריו למחנה להחלטה שקיבל על ששת ארגוני הטרור, וכשבחר להגיב למיכאלי זה היה החלטי וברור: אל תפריעי למלחמה בטרור.
בלי הצל של נתניהו
מעבר לדמות הפוליטית שפתאום מתגלה מבעד לענן המתפזר של יועצי התקשורת, מתאפשר לציבור הרחב לראות עוד צדדים באישיות של גנץ. גם הוא כמו כולם שותף בתעשיית סרטוני הטיקטוק שפורחת בקרב פוליטיקאי ישראל, אבל אפילו שם הוא מצליח להתבלט מבעד לסרטונים המלוקקים, המתוכננים והמעייפים של רוב הפוליטיקאים ומציג צד אותנטי וחביב שלא ראינו עד כה.
יכול להיות שהירידה במנדטים וצמצום מספר יועצי התקשורת, היו לטובה. מאז נפרד מנתניהו גנץ משדר נינוחות. הוא כבר אינו מגמגם או מתבלבל בשמות המגישות, והאותנטיות, השקט וההיבדלות המסוימת מהממשלה הזאת ישתלמו לו בדעת הקהל וייצרו לו אויבים בתוך הממשלה: יש לו יותר מנדטים מלראש הממשלה, סער מתחת לאחוז החסימה ובינו לבין לפיד לא שוררת אהבה גדולה. היחיד שכרגע רוצה בקרבתו הפוליטית, הוא בנימין נתניהו שהיה אולי שמח שגנץ יעזוב את הממשלה הנוכחית, אבל לגנץ אין שום אינטרס כזה. הממשלה הזאת עושה לו טוב.
לא מן הנמנע שאת הצד הזה של גנץ אנחנו רואים דווקא בגלל הנתק שלו מנתניהו. לא משום שהיחסים בינו לבין נתניהו לא היו יכולים להצליח, אלא משום שכל עוד הקהל שלו מדד אותו ביחס לדרך שבה הוא מתנהל מול נתניהו, לא עניין אותם מי זה גנץ האדם, מיהי אישיותו ומהם ערכיו ומטרותיו. הייתה מטרה אחת והיא ביטלה כל מה שעומד בדרך, כולל את גנץ עצמו – לסלק את נתניהו.
גנץ אפילו התמכר ללחץ הזה של הקהל באופן שפגע בו. ההתעקשות על ניסנקורן כשר משפטים, הכניסה לתפקיד הזה בעצמו, יתר המלל וההצהרות, נראו כמהלכים לא הגיוניים המוּנעים יותר משנאה לנתניהו ופחות מראייה עניינית של הפוליטיקה דאז. היום הוא פועל בדרך שונה.
האם הוא טעה? כן ולא. הוא אמנם לא נהיה ראש ממשלה ברוטציה, אבל ההתנהלות שלו כעת אולי בונה אותו כדמות פוליטית שבעיני הציבור אינה תלויה רק בנתניהו. ובעולם שבו כל השחקנים הפוליטיים מציעים לציבור הישראלי "רק לא ביבי", יש יתרון ליכולת להתבלט בזכות עצמך – ואולי אפילו להיות ראש ממשלה – בזכות עצמך ולא בזכות נתניהו.
