בעת האחרונה התלהט ויכוח בנוגע לאליטיזם מעל דפי עיתון זה. ח"כ רועי פולקמן פרסם מאמר המגדיר את הציונות הדתית אליטה מסתגרת. במאמרו הוא הסתמך על חווייתו בשיחה במוסד חינוך דתי שבה התלמידים שאלו שאלות כמו: "למה המדינה צריכה להשקיע משאבים בהורדת מחירי דיור באזור גוש דן? מי שאין לו כסף לגור במרכז, שיגור בשדרות", או: "למה שלא נמיין תלמידים לכיתה? תלמידים חלשים יורידו את הרמה ויפגעו בתלמידים החזקים". מירי שלם סיפרה על הזעזוע שפקד אותה כשקראה את תיאורו. המשותף לשני הכותבים הוא התקיפה האוטומטית את מוסד האליטיזם, שהפך לאחרונה לשק החבטות הלאומי.
אלא שעם כל הרצון להצטרף לספורט הלאומי ולתקוף את האליטיזם, חברה אינה יכולה להיבנות על חלומות רומנטיים מסוג זה. חיים גורי המנוח אמר ש"עם לא יכול בלי אליטות". גורי הזכיר את האמירה הזאת לאחר שתיאר גם הוא פגישה עם בני נוער במוסד לימודי, שבמהלכה הקריא שורה משירה של רחל "מִנֶּגֶד", ונדהם כשהתלמידים לא הבינו את העומק המקראי של הביטוי "הר נבו" שעליו נשען השיר. מזועזע הכריז אז גורי: "היום בעשר וחצי מתה בבית הספר הזה השירה העברית!".
קל ונעים לתקוף את ה"מוסדות הסגורים", בדיוק מאותה סיבה שקל לתקוף אליטות. נוח לחשוב שהחברה שלנו אינה זקוקה להם. אלא שהסינון במערכות הלימוד, אף שיש לו מחירים, מבוסס על עובדה פשוטה: פער בין היצע לביקוש. יש יותר תלמידים שרוצים ללמוד במוסד מסוים, ממספר התלמידים שהמוסד יכול לקבל. אני סומך ומאמין שראשי המוסדות פועלים על פי שיקולים ענייניים וחינוכיים בבואם להחליט מי מתאים להתקבל ולאן.
אלא שכאן נכנס עניין נוסף שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה. במסקנת מאמרה קראה שלם להורים: "סולדים מאליטיזם? שלחו את ילדיכם לתיכון העירוני". השיקול לאן לשלוח ילד צריך להיות קשור לאופיו של הילד וכישוריו, ולא לדעות הקדומות של ההורים. נכון, ייתכן שבחיפוש של הילד אחר מוסד המתאים לו, הוא לא יתקבל לכל המקומות. זה עלול ליצור אכזבה, אבל זו הכנה מצוינת לחיים האמיתיים.
הרצון לשלוח את הילדים לתיכון במעין מניפסט חברתי והצהרת כוונות מלמד לצערי שב"מלחמת הדת" נגד האליטה נכנס מושג אחר, מסוכן הרבה יותר: סמל סטטוס. בחירת מקום הלימודים או המגורים לא כביטוי של רצון ואישיות אלא כסמל סטטוס המעיד על מעמדך החברתי והשתייכותך הפוליטית משאירה שובל של נשורת רעילה לערכים מהותיים שהציונות הדתית נשענת עליהם.
אליטה אינה נמדדת במידת ההסתגרות שלה, אלא במידת המחויבות וההקרבה שחבריה לוקחים על עצמם. בקום המדינה היו אלה הקיבוצים שהלכו חלוצים לפני המחנה והיו אליטה שלולא קמה לנו, ייתכן שהיינו עדיין קהילה מפוזרת על פני הגלובוס. אם הציונות הדתית לא תלמד מניסיון העבר ותצעד בדרכה של מפא"י, שבה את האליטה החליף סמל הסטטוס, ואת המצוינות והאיכות החליף הפנקס האדום, נישאר עם דגל בצבעים דהויים שבו השייכות המגזרית משמשת סימן לכך שאתה חלק מ"המילייה הנכון".
על הציונות הדתית להתעשת, ומהר. אם עתיד המדינה ועם ישראל חשוב לה, אל לה להישבות בחלומות רומנטיים המייצרים לגיטימציה להחליף מחויבות ואחריות בסמל סטטוס ומגזריות. אם חפצי חיים אנחנו, על אף המחירים שבכך, עלינו ליצור מוסדות שבהם שיחות עם אנשי רוח ונבחרי ציבור מסתיימות באתגר. לא במבוכה למרצים, ולא בהכרזות על מותה של השירה העברית.
