שר הביטחון, בני גנץ, ידע שההחלטה להכריז על שישה ארגונים העוטפים עצמם במעטפת של ארגוני זכויות אדם כארגוני טרור תעורר סערה אבל היה נחוש להעמיד את המציאות על דיוקה, ובצדק.
אחרי שמערכת הביטחון אספה מודיעין, קשרה את הקשר של הטרור עם המעטפת המתחסדת של הארגונים, אחרי שראש השב"כ היוצא נדב ארגמן בחן כל פסיק בחומר החקירה, לא הייתה שאלה לגבי אופיים האמיתי של הארגונים. הפלסטינים הצליחו בעורמה לבנות ארגונים עם חופש פעולה, שכן ארגוני זכויות אדם חשובים גם לישראל במיוחד במערכה ההסברתית מול העולם, וכך יכלו לערוך גיוסי כספים שבחלקם הוזרמו למטרה המוצהרת ובחלקו האחר הלך למימון החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור רצחני.
הביקורת הבינלאומית לא איחרה לבוא וגם בצד הישראלי הוכו תדהמה. מפלגות כמו מרצ והעבודה, שהכירו היטב את ארגוני זכויות האדם הללו ואף שיתפו פעולה בצעדים שונים עם הפעילים שלהם, לא דימינו שרימו אותם ומולם עומדת חבורה שמתעטפת בצדקנות אך למעשה מממנת פעולות רצחניות. ההלם בצד השמאלי של המפה בישראל הוא הגיוני ואולי גם מהווה את התמריץ למתקפת הזעם על שר הביטחון.
ושלא תהיה כאן טעות, בקואליציה השמאלית פחות עסוקים בינים לבין עצמם בהחלטה של שר הביטחון, שאיתה יאלצו ללמוד לחיות, הם יותר עסוקים בלבלוע את הבושה של הנפילה בתרמית הזו של אותם ארגונים שבעורמה ומאחורי גבם מימנו טרור כנגד עמם.
כך או אחרת, אפשר היה למזער נזקים הסברתיים ולמנוע לפחות חלק מהתגובות הקשות. כאמור, שר הביטחון ידע בדיוק איזה חומר נפץ יושב לו על השולחן. הוא גם ידע מתי האירוע עתיד להתפוצץ. אם לפני ההכרזה היה מתקיים תדרוך הסברתי שלא משאיר את נבחרי הציבור האחרים ואת הכתבים הצבאיים והמדיניים, שמתווכים את ההחלטה, עם המון שאלות, לא היה מוטל דופי בהחלטה. במקרה כזה אפילו שווה היה לשקול לחשוף חלקים מחומרי החקירה, כך שגם פרסום ההחלטה יהיה מבוסס. אבל הסברה היא כנראה החלק החלש שלנו והמחיר הציבורי והבינלאומי עולה . אולי בפעם הבאה יופקו הלקחים.
