אם אתם מתעקשים לאמץ גישת ברדיצ'ב ולמצוא סנגוריה על הבריונות הפובליציסטית של הח"כית לשעבר זהבה גלאון, היא מצויה כאן. כמו חלקים נרחבים בימין, שמנסים לעכל את מוטציית החיבור של מפלגת ימינה לקצה השמאלי ביותר במפה הפוליטית, כך גם האגף האידיאולוגי בשמאל צריך להסביר לעצמו את התנועה הנגדית. בעוד האילוצים הקואליציוניים מחייבים את חברי הממשלה לזייף אחדות, לבוגרי המפלגות אין שום מחויבות דומה; בטח לא אם הם מבקשים להישאר רלוונטיים בתודעה הציבורית של בוחריהם בעבר ואולי גם בעתיד.
מופע האימים של גלאון מעל דפי עיתון הארץ היה ניסיון להזכיר לעצמה ולמחנה שממנו באה שיש עדיין שמאל אידיאולוגי בישראל, גם כשהוא יושב סביב אותו שולחן עם המנכ"ל לשעבר של מועצת יש"ע. "יש נקודה קריטית שהמרכז טרם הבין: הימין שלנו אינו שמרני – הוא מהפכני. המטרה שלו היא להפיל את הדמוקרטיה הישראלית ולהקים תחתה מדינה ליהודים בלבד. ומהפכנים אינם עוצרים באדום: מבחינתם המרכז והשמאל אינם יריבים, כי אם אויבים. הם ינצלו כל ביטוי של חולשה כדי להתקיף עוד", כתבה הגברת הראשונה לשעבר של מרצ בעקבות הכרזתו של שר הביטחון בני גנץ כי שישה ארגוני "זכויות אדם" פועלים למעשה למימון ארגוני טרור. גלאון, כמו גם העיתון שנתן לה במה, לא השתכנעה. מבחינתה לא ביטחון ישראל עומד לנגד עיניו המפוכחות של הרמטכ"ל לשעבר, אלא "הצורך של אנשי מרכז לרקד 'מה יפית' מול הפריץ הימני. כשהם חוברים אליו למסע שטנה נגד ארגוני זכויות האדם, הם אינם מבינים שהם מכשירים את הימין המהפכני, ויתר על כן – הם חותרים תחת עצמם".
אפשר היה לפהק מול האמירות הפרו־פלסטיניות השגורות בפי הגברת, לו רק התאפקה מלהוסיף, בשפיכת ביבים השמורה לטוקבקיסט האנונימי המצוי: "התשובה לימין פשוטה. תקשיב, יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני – איננו פוחדים ממך. יש לנו עקרונות: שוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה. ועכשיו לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים". כן, ככה זה הופיע, שחור על גבי העיתון לאנשים חושבים.
את הרושם הבלתי אלגנטי בעליל ביקשה גלאון לדייק מאוחר יותר על המרקע, כשהבהירה בערוץ 13 כי לא כיוונה את דבריה לכל הימין. חלילה. רק לביביסטים, כהניסטים, נוער הגבעות והמתנחלים. מיליון איש ככה, גג שני מיליון. לא יותר.
בעולם מתוקן, גלאון הייתה צריכה לעבור השבוע צליבה תקשורתית בעוון הסתה. ככלות הכול, הטיפול ב"פשיסטים המקוריים" כלל הוצאה להורג בירי פרטיזנים איטלקים, התעללות בגופות ותלייה בכיכר העיר. תשאלו את מוסוליני וזוגתו הלא חוקית. אבל גלאון לא הולכת לשלם מחיר על ההסתה הפרועה שהיא חתומה עליה, אפילו לא לחטוף נזיפה משמעתית. הסתה ואלימות מצויות בכל המחנות הפוליטיים בישראל, אבל הן עולות לדיון בערכאות הגבוהות של השיח החברתי רק כשהן מופנות מימין לשמאל.
סדנה לעצבים
עד שגלאון וחבריה הדמוקרטים יוציאו אל מחוץ לחוק את הביביסטים והמתנחלים, הם מבקשים להוציא אותם מחוץ לשיח הציבורי, ועל הדרך גם ממעגל העבודה. לפני כעשרה ימים תיאר הסופר והעיתונאי שי גולדן כיצד פועלים נגדו כוחות הרשת מאז חצה את הקווים האידיאולוגיים בכיוון הלא נכון. מאז הפך לביביסט, גולדן למוד החרמות תרבותיות. מיום שחשף את עמדותיו הימניות, הוא סופג אלימות מילולית בכל זרועות המדיה שהוא נוכח בהן. כמה פעמים אף נחשף לאיומים מפורשים ומבהילים, שהובילו אותו להתלונן במשטרה. חושבים שהימין איבד את זה ברשתות החברתיות? נסו להיות שי גולדן.
ובכל זאת, האירוע האחרון שבר שיאים, דווקא משום שלשם שינוי עיקרו לא היה קללות ואיחולי מוות מגוונים, ואפילו לא איומים על חייו של גולדן ועל חיי בתו. נוכח העובדה שפניו האידיאולוגיים החדשים כבר לא מבוקשים בתקשורת המשודרת, גולדן מתפרנס לא מעט מסדנאות כתיבה. את המלאכה הזו הוא עושה למעלה מעשרים שנה – באקדמיה ובאופן פרטי. לפני כשבועיים יצא בקמפיין הרשמה פייסבוקי בסיוע חבר, לקראת סדנה חדשה. חברו הופתע לגלות מבול תגובות קטלני נגד גולדן, אולם איש המדיה המיומן לא התרגש. הוא כבר התרגל לעובדה שמחנה הדמוניזציה לא מרפה ממנו. אלא שבשלב הבא המודעה שלו הוסרה על ידי פייסבוק. שמעתם טוב. לא מניפסט אידיאולוגי, לא עמדה פוליטית; פרסום של סדנת כתיבה בהנחייתו של סופר, לא יותר. גם ערעור שהוגש לרשת החברתית הגדולה לא סייע. למקדמי הקמפיין הובהר כי נוכח אישיותו של גולדן, המודעה לא תעלה לעולם.
"צבא ברשת של אנשי שמאל משתמש בשיטה שהיא די פשוטה: כל פעם שאתם רואים פוסט של איש ימני או תגובה שלו – דווחו עליו כפוגעני, והרובוט של פייסבוק כבר יחסום", הסביר גולדן לגולשים. "ערעור ייתקל במחסום משלו. הקב"ה מתגלה מדי פעם לבני אדם, אבל פייסבוק לא מדבר עם אף אחד. אין דיאלוג בכלל. אין מענה אנושי. מקרתיזם דה פקטו. טיהור ביביסטים". מאוחר יותר פרסם כי בין מעט החברים הטובים שעוד נותרו לו בשמאל, איש כמעט אינו מעז לצאת פומבית ולומר למחנה היוני: השתגענו לגמרי.
עשרות שנים הימין התרבותי מבוזה ונרמס. משכני האמנויות למיניהם נעולים בפני יוצרים מקרב המחנה הזה. לא, לא בגלל הדעות. מה פתאום. באשמת הימין. קרנות הקולנוע לא מפרגנות רק כי היצירה רדודה מדי, דידקטית מדי, בוסרית מדי. כל סרט נאצה נגד חיילי צה"ל מקודם כיצירת מופת אמיצה, במסלול מואץ לשורת פרסים מייד־אין־יורופ. להצגת הגורם הדומיננטי והקטסטרופלי לסכסוך האלים במזרח התיכון, אין מקום על הבמות והמסכים. זה כל כך צפוי ושגור, אומרים קובעי הדעת, עד שלא ניתן להקצות לכך מקום אפילו בשמורה המוגנת של יצירה ישראלית. ואז מגיע גולדן אחד וחושף איך נראים הדברים מבפנים. הנידוי, סתימת הפיות, החרמות – ועכשיו גם ניסיונות בלתי נתפסים לחבל בפרנסה שאיננה אפילו חלק מהיצירה שלו.
גולדן הוא לא הסיפור. כמו אנשי ימין דעתניים אחרים, ובעיקר אלה שהחלו את דרכם בשורות השמאל, הוא נתון לקריזותיהם של גולשים שפועלים נגדו באמצעי הנבזי ביותר שקיים בידיהם בעת המודרנית: חסימות. הנאורות המרשימה של השמאל מכה שנית ושלישית, ומוכיחה כמה היא מסוכנת יותר מכל עמדה קנאית לאומית. דפדוף קצר בין דפי ההיסטוריה מלמד שמי שהתמקצע בסתימת פיות הוא הפשיזם, לא אלה שלחמו נגדו. לידיעת החברה זהבה.
