אני אוהב את הבניין שלי. כלומר, את השכנים. אין לי רגש מיוחד לבטון ושיש. מדובר בחבורה של אנשים סימפטיים במיוחד שמנהלים קבוצת וואטסאפ שנקראת “הקיבוץ“, על שם העובדה כי מדובר בבניין קומוניסטי שבו כולם שווים ואם למישהו חסר במקרה חלב או צרור טימין (בניין אנין טעם) מיד יזנק מישהו מהשכנים ויציע לו ממרכולתו. ולא רק בענייני מזון, חסרה לך מברגה? פנה לקיבוץ, צריך פתאום צבעי גואש לילדים? הקיבוץ יעזור, נתקעת בלי מצבר? הקיבוץ כבר ישלח מישהו עם כבלים. ממש מימוש רמת-גני של הביטוי “טוב שכן קרוב מאח רחוק“.
ולא שאין ויכוחים בקיבוץ. לאחרונה למשל הציע אחד מחבריו להניח בלובי הבניין מקרר ובו מגוון מוצרי בסיס שניתן לרכוש באמצעות כרטיס אשראי. אני התלהבתי מהרעיון לרדת לקנות חלב וקוטג‘ בלובי בשתיים בלילה, דיירים אחרים לעומת זאת טענו שמדובר בהצעה מיותרת שתהפוך את הבניין שלנו לפיצוציה של הבניינים השכנים. לאחר ויכוחים קשים בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ הוחלט לקיים הצבעה באפליקציית ועד הבית של הבניין. כן יש לנו אפליקציה שבה אנחנו מצביעים על דברים. לצערי ברוח התקופה, גם כאן הימני הפסיד על חודו של קול.
אמנם ניסיתי לשחד כמה דיירים בפרטי ולהציע להם סיקור חיובי באספות הדיירים, אבל נכשלתי. קואליציית הדיירים הוותיקים פלוס התנועה האסלאמית, כלומר השוכרים שלא ממש אכפת להם, עשו יד אחת וניצחו אותנו – המשפחות הצעירות. תוצאות ההצבעה אגב הראו 17 למתנגדים, 16 לתומכים, ונמנע אחד. עכשיו בואו, אני מוכן להפסיד, אבל רבאק, מי אתה – זה שאשכרה מקדיש זמן כדי להיכנס להצבעת ועד בית על מקרר בלובי, ולא מגייס מספיק החלטיות כדי לבחור צד עד שהוא נאלץ להימנע. זה אשכרה שיא גינס באי קבלת החלטות. תצביע בעד, תצביע נגד, מקסימום תגיד שהיו לך כאבי בטן, רק תבחר!
לא משנה. אז בקיבוץ הנפלא שלנו, שכמו שכבר הבנתם נאים השכנים בו בעיניי, אנשים עוזרים זה לזה, מפרגנים, ואפילו השכנים המסכנים מלטה שהעולל והזאטוטים שלנו רצים להם על הראש כבר שנתיים בלי רחמים, מעולם לא התלוננו. טוב, אולי כי לא היה להם צ‘אנס. בכל פעם שאני רואה אותם מחכים למעלית אני מסתתר בכניסה לבניין מבויש ומחכה שהעיניים העייפות שלהם יעלו הביתה.
אחד המנהגים בקיבוץ, הוא השאלת החניה לאורחים כשאתה לא נמצא בבית. ביום רביעי האחרון הייתי בערב עם המכונית בירושלים (עוד לא ג‘יפ שחור), שירן יצאה עם חברות, והבייביסיטר שמרה על דור העתיד. לפתע התקבלה הודעת וואטסאפ בקיבוץ – “מישהו יכול לשחרר חניה עד 23:00 בלילה?“. מיד עניתי “בכיף“. חשבתי אולי להוסיף “אבל רק למי שהצביע בעד מקרר“, אבל לא רציתי לצאת קטנוני. מיד קיבלתי אלפי תודות והרגשתי מסופק על תרומתי לאווירה בתנועה הקיבוצית.
באחת עשרה וחצי בלילה הגעתי הביתה. שמח וטוב לבב ירדתי לחניון, ותדהמה עמוקה אפפה אותי, כשראיתי שמישהו עדיין חונה בחניה שלי. זה לא הקיבוץ שהכרתי, משהו קרה לו, חייבים להפריט.
סלפי עם פתטי
טוב נו, בקטנה. אולי שכחו, אמרתי לעצמי. התקשרתי מיד לטלפון שהופיע בבקשה בוואטסאפ, ואז נזכרתי שאני בחניון ואין קליטה. עליתי שתי קומות והתקשרתי מהלובי בלי המקרר, אין תשובה. שלחתי הודעה חצי כועסת בוואטסאפ – “נא להזיז את האוטו מהחניה שלי“, אין תשובה. ירדתי שתי קומות ברגל כדי לראות אם במקרה הזיזו את האוטו, התאכזבתי. הרכב עמד שם יציב ואיתן. העמדתי את המכונית שלי במרכז החניה ועליתי שוב למעלה לראות אם מישהו ענה בוואטסאפ. שום דבר. הקיבוץ ישנוני. עשרים דקות ואני עדיין נטול חניה, שלחתי הודעה קצת יותר כועסת בקיבוץ – “להזיז את הרכב מיד לפני שאני חוסם אותו“. אף אחד לא ענה. לפתע, אחד מהדיירים התעורר והציע לי לחנות בחוץ בינתיים, כי יש מלא חניה. אפס, זה בטח זה שנמנע בהצבעה על המקרר ופתאום קיבל אומץ להכריע בסוגיות הרות גורל.
“בשום פנים ואופן“, עניתי, הרכב הזה יזוז ויהי מה. ככל שנקפו הדקות התעצבנתי יותר ויותר. פתאום כל הקטע הזה של קיבוץ לא נראה לי יותר. בואו, בסוף כמעט כל הקיבוצים פשטו רגל אז אין סיבה שזה יצליח פה, וזה עוד בלי לדבר על כל הכסף מהמדינה והקומבינות – יאללה יאללה שימות הקיבוץ!
התחלתי לצלצל באינטרקום בזעם אחרי שניחשתי את מספר הדירה של החצוף שגזל לי חניה. מסתבר שהערתי בטעות אימא לשני ילדים קטנים כי חישבתי לא נכון. התנצלתי בפני חברת הקיבוץ המותשת, ואחרי כמה בירורים נוספים השגתי את מספר הדירה הנכון והתחלתי לצלצל באינטרקום בקצב שירם של הגבעטרון “את ראשו של הגלבוע טו טו טו טו טו אדום“. אף אחד לא ענה.
אחרי שעה של ירידות לחניון ועליות ללובי כמעט ונשברתי. אמרתי לעצמי שאחנה בחוץ ומחר אעשה סדר ואכנס את הוועד למטרת הדחתו של חבר הקיבוץ הסורר. ירדתי שוב לחניון ונכנסתי לרכב מובס. לפתע, נפתחה דלת החניון. לא היה מדובר בשכן שביקש את החניה, אלא באורח שתפס אותה. חצופים, אמרתי לעצמי, בנאדם מחכה לריב עם חבר קיבוץ ובסוף שולחים לו סתם אורח. התלבטתי אם לפתוח מיד בצרחות שעשיתי עליהן חזרות בראש לאורך כל תקופת ההמתנה וכללו רפרטואר של “תתבייש לך“, “חתיכת חצוף“, “יש לך מזל שלא שרטתי לך את האוטו“ (כאילו שיש לי אומץ לשרוט אוטו, הכי גרוע שאני יכול לעשות זה לעקם קצת וישר), או לחכות קצת ולתת לו להגיב ראשון.
לפתע, הוא התקרב אליי והניח לי יד על הכתף. אמרתי לעצמי שזה כנראה מידרדר למכות ולזה פחות יש לי חשק. גם כי אני לא טוב בזה, וגם כי הוא היה מפרק לי את הפנים. הוא היה ענק. התרחקתי קצת, הוא הוריד משקפי שמש ואמר לי “אני לא מאמין, יותם זמרי. אתה לא יודע כמה אני אוהב אותך, עוקב אחריך שנים ומקשיב לך כל יום ברדיו“.
כזה אפס. בנאדם מתכנן לפרוק עצבים ופתאום מישהו מכבה אותו ברגע עם אהדה מיותרת. מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו. זה לא עצר שם, הוא ביקש גם סלפי. איפשהו בישראל יש עכשיו סלפי של מישהו ממש מחויך ליד זמרי ממש עצבני. הוא זרק איזה “מצטער“ קטן ואני יצאתי אפס והשבתי – “בקטנה“. מדהים כמה פתטי אני וצמא לאהבה. לא רק שלקחו לי את החניה, גם דפקו לי את ההזדמנות לכעוס. קיבוצניקים, לך תסמוך עליהם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
