נו, אז איפה אתם עומדים בסוגיית הכלים החד־פעמיים? מסתבר שהם עצבנו חזק את הממשלה ולכן הוחלט להטיל עליהם מס, אף שברוב הבתים בארץ (טוב, אולי לא רוב) הם מוצר צריכה בסיסי. לא הופתעתי, למען האמת. ראשית, כי הגיע הזמן שהממשלה הזו תעשה קצת משהו שמאלני עם כל העשר מעלות ימינה שלה, שלא נתרגל חלילה לחוקים ימניים מדי. ושנית, כי אני בהחלט מסכימה עם התפיסה שכדאי להפחית בשימוש בחד־פעמי. עם זאת, הסיבות שלי הן לא ממש אקולוגיות, אלא יותר בורגניות.
יש לי כלים מקסימים שאני אוהבת להגיש בהם אוכל, והחד־פעמי אף פעם לא נתן לי את אותו אפקט יוקרה כמו שיש בכלי חרס צבעוניים. אני גם ממש אוהבת את ריח סבון הכלים, ומתעלפת מכלים מבריקים אחרי שטיפה.
בנוסף לזה, יש לי מדיח. השבוע קנינו חדש אחרי שהקודם מעל בתפקידו והשאיר לנו (אחרי שלוש שעות שטיפה! למי לוקח כל כך הרבה זמן לשטוף כלים?) כתמי שוקולד אכזריים על כל הכלים. מובן ששנאתי אותו, גם את החדש אני שונאת ומראש שונאת את כל המדיחים שיהיו לי גם אם הם יעשו עבודה טובה לגמרי. לעולם לא אצליח לאהוב אותם, כי הם עושים את העבודה היחידה שרזיאל עשה במלואה במטבח.
רזיאל, אני לא יודעת אם סיפרתי לכם פעם, ניסה כבר בשנתנו הראשונה כזוג נשוי לנשל אותי בכל דרך מעבודות המטבח. הוא מאוד אהב לבשל, בעיקר לטגן, אבל גם לאפות ולצלות וכל מילה שמתקשרת לאוכל. הוא מאוד אהב להמציא דברים חדשים, אהב את האוכל שלו ואהב להחמיא לעצמו על כל מה שקשור באוכל. הוא גם אהב ללכת למסעדות, אבל רק בשביל לחזור לאחר מכן ולנסות להכין בעצמו את הריזוטו שמנת פטריות וכמהין, להתפאר שיצא לו טעים לא פחות ובחצי מהסכום.
הוא למד להכין סושי, רק בגלל שלא הבין למה כל כך יקר להכין רול, ועל מה כל הביג דיל. הוא אפה מקרונים, פחזניות וכל מיני קינוחים צרפתיים שאת סוד הכנתם ניסה ללמוד בהיחבא מאמא שלי או מסבתא שלי. הוא השקיע רבות כדי להכין אוכל טוב, מקצועי ומעורר הערצה.
במאמר מוסגר אציין שאת האהבה הגדולה הזו הוא רכש מאביו, שנהנה מבישולים כמעט כמו שאתם נהנים מסרט טוב. הוא יכול לבלות יום שלם במטבח, אפילו אם מדובר בהכנת ארוחת צהריים פשוטה עבור ילדים בגיל גן ומטה.
הייתה לו נטייה להגיע הביתה אחרי יום שלם בכולל, לגלות שהכנתי עוף בתנור עם אורז צהוב וסלט קצוץ, להתיישב ולעשות כאילו הוא אוכל ומתענג. ואז, להכין לעצמו פסטה בולונז או שקשוקה חריפה עם פטרוזיליה ולחמניות שום
עד כאן הבלגן
גם אני אהבתי לבשל פעם. כשרק התחתנו הייתי מכינה לנו ארוחות ערב משותפות, משקיעה הרבה מחשבה ודואגת שזה יהיה בדיוק כמו שהוא אוהב. אבל לו היו תוכניות אחרות.
הייתה לו נטייה מעצבנת להגיע הביתה אחרי יום שלם בכולל, לגלות שהכנתי עוף בתנור עם אורז צהוב וסלט קצוץ, להתיישב ולעשות כאילו הוא אוכל ומתענג. ואז, להכין לעצמו פסטה בולונז או שקשוקה חריפה עם פטרוזיליה ולחמניות שום.
בהתחלה הייתי נעלבת. נפגעת עד עמקי נשמתי שהוא לא אוהב את האוכל שלי ושהוא מזלזל בשעות ההכנה ובמאמץ שהשקעתי בשבילו. אבל האוכל שהוא היה מכין היה באמת ממש טעים, שפשוט איך לומר, בלעתי את זה.
וככה לאט לאט הפסקתי להכין לו אוכל, והוא לאט לאט, כמו מתנחל אמיתי – כבש את המטבח מכל כיוון. בעצם, כמעט מכל כיוון. כי אחרי שהוא היה מסיים להכין שבת שלמה או אפילו סתם ארוחת בוקר פשוטה, הכיור, השיש, המטבח, השולחן והרצפה היו מלאים בכל כלי הבית האפשריים, במצב לכלוך מתקדם.
כמובן, היה לו ברור שתכף תגיע ה“סו שף“ שלו, זו שהוא פיטר ממשרת הטבחות ותתחיל לשטוף כלים. זה עבד אולי חודש, אבל בשלב כלשהו כינסתי את הקבינט הביטחוני בבית והכרזתי בתקיפות ובנחישות שעד כאן.
כיבוש המטבח בתמורה לעוף לשבת אני מוכנה לקבל, אבל להשאיר לי שבע מחבתות מלוכלכות ואת כל סט הסכו“ם על כל רבע תפריט שהכין? זה לא. אם כבודו רוצה לבשל, שיתכבד וישטוף אחריו כלים.
ומאז החלה תקופת הפריחה של רזיאל במטבח, שכללה את חוכמת שטיפת הכלים. הייתה לו תורה שלמה על זה, כמו בערך על כל דבר.
על סוג הסבון, על הכמות הנכונה להניח על הספוג, על מספר הסיבובים שכל צלחת ראויה לקבל, על שטיפת חסכונית במים בטמפרטורה הנכונה, ועל הברקת הכיור והשיש בסוף העבודה. לפעמים כדי להפוך את המטלה למעניינת יותר, הוא היה שם סטופר ועושה תחרויות עם עצמו ושובר שיאי מהירות שטיפת כלים. כזה הוא היה, תחרותי להחריד.
בתקופה הזו הוא גם נהג להתנשא ולזלזל בכל אלה המשתמשים בכלים חד־פעמיים, בטענה שזה מיועד “לעצלנים בלבד“. הוא הקפיד להגיש לאורחים וגם לבני הבית מזון בכלים אמיתיים.
לתומי חשבתי שזה בר חלוף, שתכף הוא יישבר, שהמטלה הזו כבדה עליו, שהמטבח ישוב לחזקתי והמשמורת הבלעדית שהוא קיבל עליו תתבטל. אבל את רזיאל היה קשה להכניע.
מה ששבר אותו לבסוף, הוא מה שבעצם שבר אותי והביא אותי לקנות מדיח. וזה כמובן, כמו כל דבר רע שקרה לי בחיים – חמאס, הסכסוך המזרח תיכוני והקורבן היהודי.
ולכן, אתם מבינים, את מדיח הכלים שלי על כל הנוחות והחרישיות שבו, לעולם לא אצליח לחבב.
