ערעור על לגיטימציה של מנהיג הוא בעיה מוכרת עוד מתקופת התנ"ך. כאשר הנשים מכל ערי ישראל יצאו בשירת "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו", שאול עמד מיד על חומרת הדבר ועל השלכותיו: "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה". מלכות ללא ללגיטימציה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן, כפי שיודע גם מנהיג ישראל כעת, ראש הממשלה נפתלי בנט. בתגובה לאי אזכורו בנאום נתניהו בטקס הפרידה מראש השב"כ, כתב בנט: "ערעור על הלגיטימציה של ממשלה בישראל הוא דבר מסוכן".
המלכים האבסולוטיים באירופה לא חיפשו בשעתם לגיטימציה מהעם. רוברט פילמר כתב בספרו "פטריארכה" (1631) שסמכות המלכים מוחלטת, והזכות לשלטון מדיני ניתנה על ידי הבורא ועוברת מדור לדור כירושה. אשר על כן התקשו האירופים לעכל את הוצאתו להורג של המלך האנגלי צ'רלס הראשון ב־1649. אבל אז החל תהליך איטי של התפכחות. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק פרסם כבר ב־1689 את ספרו "שתי מסכתות על ממשל מדיני", על מנת להפריך את הטיעונים על לגיטימציה ב"חסד האל". הלגיטימציה חייבת להיות נרכשת על ידי המנהיג, אחרת העם המונהג לא ילך אחריו בעתות משבר.
אני מכיר את נפתלי בנט. הוא פטריוט, אוהב את עמו וארצו, ואין לי כל ספק שהוא שוחר טוב. אבל על פי כל הסקרים האחרונים אין לשלטונו לגיטימציה מהציבור הרחב, אחרי שבבחירות האחרונות קיבלה מפלגתו שבעה מנדטים בלבד. הכללת רע"ם בקואליציה שלו ודאי לא מוסיפה לה לגיטימציה. אגב, גם לו נתניהו היה מקים ממשלה בתמיכת רע"ם, הדבר היה פוגע בלגיטימציה שלו.
אהוד אולמרט, שהשביע את ממשלתו במאי 2006, הכריז בוועידת מפלגת קדימה במרץ 2007: "אני ראש ממשלה לא פופולרי. הסקרים מעידים על כך שאני לא פופולרי. העיתונים דואגים להזכיר לציבור שאני לא פופולרי". אבל, הוסיף והבטיח, "אני כאן כדי להנהיג ולעבוד". גם בנט מכריז תכופות "באנו לעבוד". ובכן, זה לא מספיק. והא ראיה: "עבודתו" של אולמרט הסתיימה בטרם עת. למעשה הוא פוטר. מה יהא על בנט?
הבעיה אינה בתפקוד היומיומי של הממשלה. אישית, שמחתי על ההחלטה להקים את אביתר (בתקווה שבעזרת ה' תתממש), ועל האישור שניתן השבוע לכ־3,000 יחידות דיור ביו"ש, אבל כמו רבים ממכריי ומצביעי ימין אחרים אני כועס על חוק החשמל ועל הזרמת המיליארדים לתנועה האיסלמית. ברם, הלגיטימציה של ראש ממשלה הכרחית כאשר הוא מקבל החלטות כבדות המחייבות את העם ולא רק את ציבור הפקידים, וזה כבר עניין מדאיג ברמה הלאומית. ממשלה בלי לגיטימציה עלולה לגזור שיתוק על המדינה.
אילו, למשל, הטילה ממשלת בנט בתקופת הגל הרביעי של הקורונה הגבלות חמורות או סגר, לא היה לה סיכוי רב לכפות זאת על הציבור. בנט, שתחילה שקל להטיל הגבלות, ידע שהציות להן יהיה נמוך, וזו הייתה אחת הסיבות שבגללן נמנע מכך. הוא חשש שחוסר הציות יפגע עוד יותר בלגיטימציה שלו וחוזר חלילה, כמו אולמרט אחרי מלחמת לבנון. אגב, גם לוי אשכול נאלץ להיענות לדרישה הציבורית לפני מלחמת ששת הימים למנות את משה דיין ולצרף את מנחם בגין לקבינט, כדי ליצור לגיטימציה לממשלתו בעת מלחמה. מנחם בגין, שחשש בתורו מחוסר לגיטימציה, צירף את דיין כשר החוץ בממשלתו הראשונה אחרי המהפך של 1977. הגיעה העת שגם בנט יתאמץ לצבור אותה, בין השאר נוכח האתגרים העצומים שניצבים בפני ישראל בנושא האיראני.
כדי לייצר לגיטימציה שלטונית, ראש הממשלה חייב לחתור לפיוס עם חצי מהעם שמרגיש כי זנח אותו. עליו להזמין את בנימין נתניהו לסדרות פגישות על מצב האומה. גם אם נתניהו לא יתרצה בהתחלה, בסוף הוא יגיע כי הוא פטריוט לאומי. צעד נוסף שאפשר וצריך לנקוט למען פיוס הוא לנטוש את הדיבורים על "הגבלת ההשפעה של החרדים". רצוי גם להשעות את קידום החוקים שמוביל שר הדתות מתן כהנא ("ניכנס באימא של הרבנות", כדברי ח"כ יוליה מלינובסקי השבוע) ולהפסיק את הדורסנות של חברי הקואליציה בכנסת ובוועדותיה נגד האופוזיציה. ייתכן שכל הצעדים הללו לא יאריכו את תוחלת חיי הממשלה, אבל הם נחוצים מאוד לצורך החלטות קשות שהיא תיאלץ לקבל גם בתקופת כהונה קצרה.
