בגלזגו שבסקוטלנד תיפתח השבוע ועידת האקלים הבינלאומית, שתנסה להתמודד עם הסכנה הגדולה ביותר האורבת כיום לאנושות: משבר האקלים, המאיים להפוך את החיים על פני כדור הארץ לקשים עד בלתי נסבלים.
למרות חומרת השלכותיה של סוגיית האקלים, עד כדי סכנת מוות למיליוני בני אדם, לא הצליחה הקהילה הבינלאומית עד היום לגייס מתוכה את הכוח למימוש ההגבלות הנדרשות כדי להתמודד עם הצפוי. גם דו"ח מיוחד של האו"ם, שקבע לפני חודשים אחדים כי האנושות כבר לא יכולה למנוע את פרוץ המשבר וכל שנותר לה הוא לנסות לצמצם את חומרת נזקיו – לא גרם לעולם להזדעק ולעבור למצב חירום. ועם זאת, רוב מנהיגי העולם המערבי, וכך גם כלי התקשורת המרכזיים במערב, מבינים לפחות את חומרת הסכנה ועוסקים בה באינטנסיביות.
לא כך בישראל. למרות מיקומנו באזור חם למדי, שממילא צפוי להתמודדות קשה במיוחד עם המשבר, ההנהגה הפוליטית והתקשורת הארצית לא ממש מתרגשות ממנו. חילופי דברים בין שר הביטחון לשרת הפנים תופסים יותר כותרות מדו"ח מבקר המדינה בנושא שינויי האקלים. הדו"ח שיצא השבוע התריע כי השינויים הללו אינם עוד עניין עתידי, אלא משפיעים כבר כעת על אזרחי ישראל – ולמרות זאת, תשעים אחוזים מהגופים הציבוריים שנבדקו לא פנו למשרד האוצר כדי לבקש תקציבים להיערכות בסוגיה.
ייתכן שהסיבה לכך היא התחושה הישראלית שלנו יש רשימה ארוכה של משברים קיומיים דחופים יותר ממשבר האקלים, ובראשם ההתמודדות עם האיום הגרעיני האפשרי מצד איראן. אבל נראה שאין זו הסיבה היחידה, ואולי אפילו לא העיקרית: יש בישראל לא מעט חוגים, דווקא משכילים, שעדיין מפקפקים בעצם חומרתה של הסכנה. החוגים הללו, שרובם קשורים לימין הכלכלי, חוששים שיש כאן מעין קונספירציה משותפת ל"שמאלנים" פסימיסטים חובבי אזהרות אפוקליפטיות, ולמדענים שוחרי תקציבים ותשומת לב.
מעניין. אנשים הדוחים בתוקף ובבוז את ההתנגדות לחיסוני הקורונה, ואת הטענות שגם מאחוריהם עומדת קונספירציה של חברות תרופות המעוניינות להתעשר – לא מהססים להשמיע בעצמם טענות דומות ולבוז לעולם המדע, כשמדובר במשבר האקלים.
כנראה הדבר נובע לא מן ההבדל באיכותם של המדענים העוסקים בשני התחומים, אלא מהעובדה שההתמודדות עם ההתחממות הגלובלית תובעת מחירים כבדים בהרבה מאשר נכונות להזריק לגופנו כמה מיליגרמים של תרכיב חיסוני. כאן מדובר בגזרות צרכניות קשות שיוטלו על השימוש בפחם ובגזים המגבירים את אפקט החממה, או על השימוש הנוח בכלים חד־פעמיים. המשמעות היא האטה ניכרת של הכלכלה העולמית, עד שיימצאו, אם יימצאו, התחליפים הראויים לחומרים המזהמים הקיימים. זה לא מתאים למי שהדת הכלכלית שלהם מורכבת מעקרון־על אחד: צמיחה, צמיחה, צמיחה. נכון שגם לסגרים היה מחיר כלכלי, אך הם עדיין היו תרופה קצרת טווח וממילא קלה יותר לעיכול, לעומת המדיניות הנדרשת בנושא האקלים
משבר האקלים צריך לעורר מחשבות על מדיניות ניהול הסיכונים שלנו גם בתחומים אחרים, ובמיוחד הביטחון. על פי הנחה משפטית רווחת, פגיעה בזכויות הפרט, ובעיקר בחופש הביטוי, לגיטימית רק כשמופיעה "ודאות קרובה" לפגיעה בביטחון. כלומר: ללא אותה פגיעה, תיווצר סכנה ביטחונית ממשית ומיידית. סוגיית האקלים מוכיחה עד כמה ההגדרה הזו בעייתית. אילו רצינו לגזור ממנה גם את ניהול הסיכונים בתחום האקלים, לא היינו יכולים למנוע משום אדם פרטי את השימוש בחומרים מזהמים. אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שהשימוש של אדם כלשהו בצלחות חד־פעמיות מהווה סכנה קרובה ומיידית. רק החיבור שלו עם מיליוני פרטים כמוהו, הוא היוצר את הסכנה.
מכאן יש לגזור גם לתחום האחר: הסכנה הביטחונית שמהווה אדם בפעילותו, או אפילו רק בחופש ההסתה הניתן לו, אינה יכולה להיבחן על פי מעשיו שלו בלבד, אלא בחיבור התנהלותו לזו של רבים כמותו. הוא צריך להימדד גם במבחן החומרה של התוצאה, במקרה שמעשיו ומעשי הדומים לו אכן יצליחו, ולא רק במבחן החומרה של עשייתו הפרטית.
