היום (א') צפויה לעלות לשולחן הממשלה הצעה חדשה־ישנה: הקמת שלושה יישובים בדואיים חדשים בנגב. עקרונית, רעיון ההסדרה הגיוני: מדינת ישראל תקים יישובים מוסדרים עם תשתיות מים, חשמל וביוב, והפזורה הבדואית שכשמה כן היא, פזורה, תנטוש את המגורים הארעיים והבלתי חוקיים ברחבי הנגב, ותעבור ליישובים החדשים.
אלא שהצגת דברים זו היא זריית חול בעיני הציבור. המדינה לא מתכננת להקים יישובים חדשים ומוסדרים, אלא פשוט לקחת טוש כחול, לסמן שטח גדול מן הפזורה ו"להכשיר" אותו. בכך היא תיצור שתי בעיות קשות: ראשית, מתן פרס לכל אותם שהתיישבו במרחבים לא להם תוך צפצוף על חוקי המדינה, ובנייה פראית ולא חוקית. שנית, חמורה אף יותר, הקמת יישוב מוסדר כביכול שאין כל סיכוי שיעניק לתושביו חיי אזרחות תקינים, מפני שהוא נולד בחטא, בתוך מציאות של בנייה לא מוסדרת שאיננה מאפשרת הנחת תשתיות מותאמות או סלילת כבישים ראויים.
אך נניח, רק נניח, שבכל זאת אין מנוס מלהעניק פרס למי שלא עושה דבר כדי להכפיף את עצמו לחוקי המדינה, ולייצר סביבו יישוב; נניח שיהיה זה יישוב מוסדר, ושכל מי שבנה בעבר את ביתו על שטח ציבורי או על תשתית כבישים עתידיים יחזור בתשובה ומעתה יקפיד על חוקי הבנייה. עדיין נישאר עם השאלה האם ההסדרה־בדיעבד הזאת תורמת לפזורה ותורמת למדינת ישראל.
ובכן, לא. מדינת ישראל כבר הקימה, בין השנים 2003 ל־2006, 11 יישובים שקובצו תחת הכותרת של המועצה דאז – יישובי אבו־באסמה. היישובים המיועדים קיבלו תאי שטח עצומים שיועדו להתכנסות הפזורה הפרוסה סביבם. ובכן, יתכבד עתה כל בעל מבנה לא חוקי בטווח אזור מסוים ויעתיק את מגוריו כמה קילומטרים לכאן או לכאן, על מנת להיות חלק מאותם יישובים מוסדרים שהוקמו במיוחד למטרה זו. לדוגמה: ליישוב אבו־תלול הוקצו 11,500 דונם (!), שטח עצום המתקרב בגודלו לעיר לוד, במטרה לספק פתרון לתושבי הפזורה המקומית. אותה פזורה בדיוק, אגב, הייתה אמורה להתכנס לתוך יישוב חוקי שהמדינה הקימה כבר בשנות השבעים – שגב־שלום. מידת ההצלחה של מיזם הקמת אבו־תלול השתוותה להצלחה של שגב־שלום. כלומר, כישלון חרוץ.
כדי שהמהלך החדש יצליח בכל זאת, ממשלת ישראל צריכה להתעקש על תנאים שנשמעים מובנים מאליהם, אך משום מה אנו צריכים לשוב ולצעוק אותם: 1. שרטוט מפה בהירה הכוללת את גודלם העתידי והסופי של היישובים החדשים, וסימון הפזורות המיועדות להיכנס אליהם. 2. חתימה של כל תושב על הסכם כתוב, והסכמה על תאריך סופי למעבר מהפזורה ליישובים. 3. עיגון כל אלה בחוק.
בדומה לממשלה הנוכחית ולממשלות קודמות, גם הממשלה הקודמת הייתה מעוניינת בהסדרה ואפילו בהקמת היישובים המדוברים. אך להבדיל מההצעה שכרגע לוטה בערפל, ואף תלויה בהסכמתן של מפלגות ערביות שאינן ממהרות לדרוש מהתושבים הבדואים את מילוי חלקם בהסדר, הממשלה הקודמת ניסחה – תוך סיוע של גורמים מביני עניין בשטח – תצורת חוק המבטיחה ככל האפשר פירוק של פזורות לא חוקיות ומעבר של תושביהן אל היישובים החדשים. ליד שולחן הממשלה הנוכחית עדיין ניטש מאבק בין איילת שקד שמעוניינת בהתכנסות הפזורה אל היישובים בתנאים שהוצגו לעיל, ובין מפלגת רע"ם שדורשת הקמה של יישובים ללא כל הבטחה מצד התושבים המיועדים אליהם.
מתבקש אפוא להציג לחברי הממשלה את השאלה התלמודית "ממה נפשך". אם אתם מעוניינים לדאוג לפזורה ולחוקיות המגורים שלה, ודאי שתבקשו מהתושבים התחייבות לעבור לאותם יישובים חוקיים. ואם לא, מדוע להקים יישובים חדשים, כאשר מדי יום נבנים מאות מבנים בלתי חוקיים בכל פזורת הנגב?
יובהר: אנו בתנועת רגבים תומכים בהקמת יישובים מוסדרים, אך תוך תכנון מעוגן בחקיקה הצופה פני עתיד. הקמה של יישובים חדשים ללא הבטחה מעין זו היא כישלון ידוע מראש, שיפגע הן באזרחים הבדואים בנגב שלא ידעו מימיהם טעם יישוב חוקי ומוסדר מהו, והן במדינת ישראל שמאבדת את עצמה לדעת ומסמנת עוד ועוד שטחים שיאבדו לה בוודאות.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת רגבים
