ראש הממשלה וראש האופוזיציה הגיעו לישיבות הסיעה שלהם במצב רוח דומה – קרבי. "אתם צריכים להיות חדים וברורים והתקפיים, לא להצטדק ולא להתחסד", הרצה נתניהו לחברי הכנסת של הליכוד, בעקבות כמה ריאיונות פושרים מדי לטעמו. באותה שעה הטיף בנט לאנשי ימינה מסר זהה, כמעט מילה במילה: "אנחנו צריכים להיגמל מהניסיון להצטדק, זה לא יעזור".
בנט פנה לכל הח"כים אבל כיוון את דבריו במיוחד לאיילת שקד. לתפיסתו, הראיונות שהעניקה שרת הפנים ערב קודם באולפני הטלוויזיה היו מתנצלים מדי. המאבק שלה על הבייס הימני נתפס אצלו כחסר סיכוי. לחברי הכנסת הוא הסביר שלא שינה את עמדותיו האידאולוגיות, רק נואש מהניסיון להיאבק בליכוד ובציונות הדתית בזירה שבה לעולם לא יוכל לנצח. המכונה של נתניהו ברשתות חזקה פי כמה, וגם הטמפרטורה של הזעם בציבור. בנט מבין שהישגיו כראש ממשלה בקדנציה הקרובה לא יהיו במתח שבין השמאל לימין אלא בשדה הכלכלי, המדיני ואולי גם הביטחוני. לכן הוא מתחרט על שיח ה"עשר מעלות ימינה". גם מ"ימינה" עצמה הוא כבר נפרד נפשית.
אחרי ממשלה עם לפיד ועבאס, סביר להניח שהוא לא יחזור להתמודד עם אותו מותג שבצילו הסתופף עד לא מזמן יחד עם בצלאל סמוטריץ'. בסקרי העומק הוא מתעניין יותר בסוגיית ההתאמה לראשות ממשלה מאשר בעמודת המנדטים של מפלגתו. נתון חזק בתום קדנציה מוצלחת יוכל להיתרגם לעוד אקזיט או שת"פ עם אזורי הימין־מרכז המתון שבממשלתו – סער, גנץ, או אפילו לפיד. הבערה נגדו בימין רק דוחקת אותו לכיוון הזה.
גם בלי החלטה רשמית של בנט, השבוע האחרון הוכיח שימינה כמפלגה כבר לא ממש קיימת. זה התחיל בדיווח על עידית סילמן, יו"ר הקואליציה, המגששת את דרכה ליש עתיד. היא הכחישה, ובהיעדר בחירות באופק אכן קשה למצוא היגיון פוליטי בדיון כזה, אבל הנזק כבר נעשה. אחר כך באה הקטטה המתוקשרת בין שירלי פינטו לאביר קרא שנטש לכמה דקות את קבוצת הוואטסאפ המפלגתית, אחרי שהספיק לכתוב שם שזו "מפלגה של מטומטמים".
רשמית, הוויכוח בין נציג השולמנים ובין הח"כית החירשת הראשונה ניטש על נושא ענייני: בעיניו, הרגולציה שמחייבת הנגשה לבעלי מוגבלויות היא הכבדה מיותרת על העצמאים; מבחינתה אלו בדיוק הנושאים שעבורם נכנסה לפוליטיקה. אבל הסערה והעלבון של קרא התחילו מוקדם יותר השבוע, כששמע להפתעתו על הקמת המטה המוניציפלי החדש של ימינה בראשות שרת הפנים. חלק מהחברים ששמם הופיע בהודעה כחברי המטה גילו על כך רק בהודעה לעיתונות, ואפשר היה לשים לב לאופי שמשרטטת שקד: סילמן ואורבך, בוגרי המנגנון של הבית היהודי – בפנים, כולל אזכור של חגית משה (שהתנערה מההודעה) והפורום המוניציפלי של הבית היהודי. אבל דווקא שמו של אביר קארה, אולי הח"כ עם השטח הכי חזק בימינה, נפקד (שקד ציינה אחר כך שכולם יהיו חלק מהמטה).
בניגוד לבנט, שזנח את מאבקי השוחות בימין ואינו רואה בימינה פלטפורמה לטווח הארוך, שותפתו הוותיקה מנסה להיאחז בשטח ובמותג. היא נאבקת בכל השמצה וטענה מימין, ומתעקשת להבליט את ההישגים כמו ההחלטה על בנייה נרחבת ביו"ש בעידן דמוקרטי בוושינגטון, או הכנסת תקציב החמ"ד לבסיס התקציב. הפער בין בנט ושקד קשור להבדלי סגנון ואישיות, אבל גם למעטפת המבודדת של ראש ממשלה שאולי מחרישה מעט את הרעש שאיתו מתמודדת שקד. לא היה קשה להבין לְמה התכוונה כשהתלוננה בריאיונות השבוע על העובדה שהיא מאובטחת באופן חריג.
חוץ מנזיפה בחברי הליכוד שמתראיינים בטון לא מספיק תקיף, נתניהו ניצל את ישיבת הסיעה כדי להנמיך ציפיות והעריך באוזני הח"כים שהתקציב יעבור. אחד מבכירי הליכוד נזכר כיצד לאחר הבחירות נתניהו המתיק סוד באוזניו על תוכנית להפלת הממשלה ש"מוקדם מדי לחשוף". הוא התאפק שלא לשאול את היו"ר מה מתקדם בגזרה הזאת. בכל זאת, אולי עדיין מוקדם מדי.
באותה ישיבת סיעה, נתניהו כבר רמז לאסטרטגיה החדשה שלו: בהיעדר יכולת להפיל את הממשלה בכנסת, הוא מעביר את זירת המאבק לרחובות ולכיכרות. הוא שיתף את הח"כים בחוויות מביקורו במספרה באותו בוקר: "כל השכונה התרכזה, אי אפשר היה לזוז". הפער המביך שבין התיאור על "אנשים קוראים בקול, אנשים בוכים, אנשים זועקים", ובין התיעוד שנחשף ובו כמה אנשים מחויכים לוחצים את ידו של נתניהו, תוקן בביקור בזק בשוק מחנה יהודה שהוכיח את המובן מאליו: נתניהו הוא הפוליטיקאי האהוד בישראל. גם כשהוא באופוזיציה, אין עוד מישהו במערכת שמרכז תמיכה אישית כה רחבה.
בשבועות הקרובים הוא מתכנן סדרת סיורים וכנסים ברחבי הארץ, נוסח ימי הקמפיין, רק ללא הכרזה על בחירות. המטרה כפולה: לשמר ולהלהיט את ההתנגדות לקואליציית בנט־לפיד־עבאס, אבל גם להציג שוב את התמיכה האישית בו אחרי קריאות התיגר מהאופוזיציה ומהליכוד. גם כאן נראה שלקחי גדעון סער הופקו. מאז שאדלשטיין הכריז על התמודדות לראשות הליכוד, נתניהו אמנם לא שוחח איתו על הנושא אך הוא מנהל עימו יחסים תקינים, ובלשכתו אף פנו לאדלשטיין בהזמנה שיצטרף לסיור הראשון שיתקיים בבית־שאן. אדלשטיין עדכן שלא יוכל להגיע. הנימוק הרשמי הוא שעליו להישאר בתורנות בכנסת.
סוגיה אחרת שאליה נדרש נתניהו במהלך אותה ישיבת סיעה הייתה החלטת בג"ץ שפורסמה באותה שעה, שלא להתערב עוד בנושא חלוקת הכוח בוועדות הכנסת. במענה לעתירה, שעליה חתמו בין השאר דוד ביטן ומירי רגב, קבעו השופטים כי "אין מקום להתערבות שיפוטית בעבודת הכנסת". יריב לוין, שרשמית התנגד לעצם העתירה, תייק במרירות את ההחלטה והבטיח להשתמש בה בעתיד כשיחסי הכוחות יתהפכו. באופן מיידי החליטה הנהלת האופוזיציה למנות חבר אחד בלבד מכל מפלגה בכל ועדה שניתן לעכב דרכה את החקיקה בימים שנותרו עד להצבעה על התקציב, ואז להחליט מה לעשות עם שאריות החרם.
כצפוי, לוין ונתניהו לא מזדרזים להכריע כיצד לחלק פירורי ועדות בין שלושים ח"כים, מחציתם שרים לשעבר שעדיין מתקשים להתרגל לספסלי האופוזיציה הנוקשים. אבל ביהדות התורה איבדו את שארית הסבלנות ופנו לחלק את השלל הזעום ולאייש את כל העמדות בכל הוועדות העומדות לרשות המפלגה. גם דרעי מיהר לפרסם את חלוקת הגזרות בין נציגי ש"ס. חברי כנסת כמו אורי מקלב, יעקב אשר ומשה ארבל הסתערו ברעב בלתי מוסתר על ניסוחיהם של תתי־סעיפים, תיקונים והסתייגויות, וכל פעלול פרלמנטרי שעומד לרשותם. סל הכלים של חברי ועדה קבועים רחב משל ח"כים רגילים היושבים בוועדות, וגם חלוקת הגזרות והתפקידים נתנה להם מרץ. וכך, דיון בוקר אחד בוועדה לשירותי דת יהודיים הביא לתיקון כמה סעיפים ברפורמת הכשרות; לילה וחצי בוועדת הכספים הניב עשרות מיליונים שחולקו בהתאם להעדפותיהם של חברי האופוזיציה.
מלחמת ההתשה בוועדות מקפלת בתוכה גם הידברות ושיתופי פעולה שקטים עם הקואליציה, ואין מנוסים מהפרלמנטרים החרדים כדי להפיק ממנה את המיטב. המיליונים שזרמו לחינוך החרדי תמורת ההסכמה למשוך את אלפי ההסתייגויות הם רק דוגמה אחת, וביהדות התורה עושים בצער את החשבון מה ניתן היה לקושש ולהשיג אם היו שותפים לכל תהליך הרכבת התקציב.
ח"כ ישראל אייכלר, שדווקא בולט פחות מחבריו בעבודת הוועדות הסיזיפית, היטיב לנסח ראשון ובקול את מה שאומרים חבריו: החרם על הוועדות פגע בעיקר בבוחרים שלהם. השאלה שמטרידה את נתניהו היא מה תהיה עמדתם לגבי המשך דברי אייכלר, שבו יצא נגד ה"שעבוד" לליכוד ונתניהו. "התמכרנו לאשליות של נתניהו ארבע פעמים. היינו צריכים להגיד לו ללכת", אמר לאתר כיכר השבת. בינתיים איש לא הצטרף אליו.
