יום שישי האחרון היה גדוש בחדשות אקלים. בתל אביב השתתפו כ 10,000 איש במצעד האקלים, וראש הממשלה החליט לאמץ יעד של איפוס פליטות גזי חממה (הגורם העיקרי לשינוי האקלים) בישראל עד 2050, בדומה לארה״ב ואירופה. אבל החדשה החשובה ביותר, שלא זכתה לאותה מידה של תשומת לב, הייתה מכתב פומבי של שורת רבנים חשובים בציונות הדתית, עליו דווח במקור ראשון, שקרא לראש הממשלה להתייחס ברצינות לחומרתו של משבר האקלים ולפעול בהתאם בשיתוף עם הקהילה הבינלאומית.
אין שום סיבה מהותית – אידיאולוגית, ערכית או יהודית – שהמאבק בשינוי האקלים יהיה מאבק שמזוהה רק עם השמאל החילוני. אסור שזה יהיה המצב.
במימד המוסרי, היהודי וההלכתי – מכתב הרבנים מצטרף לגילויי דעת קודמים ומבהיר שחובה עלינו בישראל להתמסר ל״סוגיה הקריטית הזו״ של ״פיקוח נפש כלל עולמי״ ולהשתתף באופן מלא ב״מאמץ הכלל עולמי״.
גם במימד הכלכלי, השקפה ימנית איננה סותרת את הצורך בפעילות ממשלתית ושיתוף פעולה בינלאומי בנושא האקלים. כל סטודנט לכלכלה לומד שבנוכחות עלויות חיצוניות, כמו אלה הנובעות מהזיהום הנובע מפליטת גזי חממה, יש צורך בהתערבות ממשלתית ובמקרה כזה – בתיאום בינלאומי – כדי לתקן את כשל השוק הנובע כך, ולעזור לכוחות השוק החופשי להביא לתוצאה יעילה. תמיכה בצעדים כאלה אין פירושם בשום צורה דחיה של השוק החופשי או המערכת הכלכלית הקפיטליסטית. אם כבר יש ויכוח עניני בין כלכלנים ימניים לשמאליים בנושא הזה, הוא לא באיזה מידה צריך להילחם בשינוי האקלים – יש קונצנזוס רחב שזוהי השקעה מעולה – אלא איך: ברגולציה או במכשירים מבוססי שוק. גם אין בסיס לחשש שצעדים ממשלתיים בנושא האקלים הם כסות להתערבות עודפת של השלטון בחיינו.
ולכן, אל לה לציונות הדתית, ולציבור הימני או הדתי בישראל בכלל, לאפשר לשמאל החילוני ליטול את הבעלות האידיאולוגית או המעשית על המאבק במשבר האקלים.
אין שום דבר ימני או יהודי בהכחשת שינוי האקלים או בהתנגדות לפעילות ממשלתית ובינלאומית על מנת לעצור אותו. אין שום דבר ימני או לאומי באנטי-מדע. אין שום דבר ימני או לאומי ברצון להפוך למדינה נצלנית ומתבדלת שמשאירה לעולם לפתור את בעיותיו בעצמו וליהנות מהתוצאה. מכתב הרבנים קובע נחרצות שגם אין בכך שום דבר יהודי. ובטח שאין אהבת ארץ ישראל בסירוב לקדם אג’נדה סביבתית שתציל גם את הסביבה בישראל בה בעת שהיא תיטיב עם האקלים העולמי.
ולכן אל לו לימין הישראלי לחקות את הימין האמריקני בעניין הזה ולבזות את עצמו באותו אופן. הבחירה של הימין האמריקני בהתגייסות גורפת כנגד כל פעולה בנושא האקלים היא בחירה הזויה ואומללה, ששורשיה בנסיבות היסטוריות ופוליטיות אמריקניות ייחודיות, ולא בערכים ימניים אוניברסליים אמיתיים. זו בחירה שפוגעת קשות במוניטין של המפלגה הרפובליקנית והפכה אותה למושא לבוז בעולם ולאיום הגדול ביותר כרגע על התקווה להשתלט על המשבר הזה.
עד כה, זה לא קרה בישראל. גילה גמליאל כשרת להגנת הסביבה פעלה לקדם חק אקלים משמעותי. בנימין נתניהו כראש ממשלה הצהיר על אותו יעד של איפוס פליטות שנפתלי בנט אימץ רק עכשיו. אבל יש סכנה שהרצון להתנגד באופן אוטומטי לכל פעילות של הממשלה הנוכחית או לכל אג’נדה של השמאל הפרוגרסיבי עלול לפתות את הציבור הימני או הדתי להתייצב בצד הלא נכון של הויכוח הזה.
במידה רבה, זה מה שקרה בארה״ב. הימין האמריקני החליט לזהות את נושא האקלים כנושא פרוגרסיבי והפך אותו לשנוא נפשו, הן ברמה הציבורית והן ברמה האישית. למשל, מחקרים הראו שצרכנים ימניים בזהותם הפוליטית מגיבים בחיוב להזדמנויות משתלמות להתייעלות אנרגטית בביתם, אבל כאשר הדבר מקושר למשבר האקלים, הם משנים את דעתם מתוך רפלקס לעומתי ולא רציונלי.
האם הימין הדתי הישראלי לא מספיק בטוח בעצמו כדי לא לבחור להתגייס כנגד נושא מסוים רק בגלל שהשמאל מחבק אותו? למה לתת לשמאל לקבל בעלות על הנושא הסביבתי? כמו שגם קרה בתחום רווחת בעלי החיים – גם כאן הימין הדתי והערכי צריך דווקא לאתגר את השמאל ואת הממשלה הנוכחית לפעול ביותר נמרצות בנושא האקלים, הן בגלל שזה הדבר הנכון ערכית, והן כי זה יחזק את מעמדה הכלכלי והתדמיתי של ישראל בעולם.
השנה ספרתי חמש כיפות במצעד האקלים בתל אביב. בשנה הבאה, נקווה לספור הרבה יותר כיפות במצעד אקלים ירושלמי שיתחרה תחרות בריאה בהיקף של מקבילו התל אביבי.
