"ברנרד" הוא קולג' בנות יוקרתי לאמנות במנהטן, המסונף לאוניברסיטת קולומביה. בשבוע שעבר, כשמדינת ישראל חגגה שבעים שנות עצמאות, החליטו הסטודנטיות בקולג' לאשר ברוב גדול פנייה לראשי הקולג' בדרישה לנתק קשרי עסקים עם חברות ישראליות. אחד הכינויים של "ברנרד" הוא "האוניברסיטה היהודית", כי לפחות שליש מהלומדות שם יהודיות. רבות מהן היו שותפות פעילות בקבלת ההחלטה הזאת.
אפשרות אחת העומדת בפנינו היא לכעוס על אחיותינו תלמידות "ברנרד". איך הן לא מתביישות, השמאלניות הליברליות הללו; ביום שישראל חוגגת בו את הנס הכי גדול שאירע לעם היהודי, הן בוחרות דווקא לירוק בפרצופה. אפשרות שנייה היא לנסות להבין מדוע הדבר קורה. לשם כך, קבלו ציטוט שהובא בתקשורת מאחת מהסטודנטיות שהצביעו בעד החרם נגד ישראל: "אנחנו מותשות מהמאבקים למען מדינת ישראל. אנחנו רוצות לקיים כאן חיי חברה רגילים, וכל עוד אנחנו ממשיכות להיאבק, יורדים לחיינו".
יכול להיות שהסטודנטית הספציפית הזאת אינה מייצגת את כולן. אין ספק שיש גופים ופרטים שמשקיעים את מלוא זמנם ומרצם היהודי כדי לחבל בקשרי ישראל עם העולם. אבל אלה מיעוט זניח, כמו בכל מקום שבו מעט פעילים מובילים בקולניות מאבקים שמאחוריהם מסתתר איזה המון מדומיין. הסטודנטית הנ"ל מייצגת את חלק הארי של השמאל היהודי האמריקני. הוא לא שונא ישראל, לא מתעב את נתניהו, לא בעד BDS. הוא פשוט מותש. ועצוב. וחסר אונים מלא מעט בחינות. והכי גרוע – הוא הולך ונכחד.
כולנו גדלנו על מיתוס "הדוד העשיר מאמריקה". הדימוי הזה עוד נכון בכל הקשור לחומריות. יהודי ארה"ב נמצאים בפסגת החברה האמריקנית, מרוויחים הרבה יותר מהממוצע ומעורים בכל תחומי החברה. אבל בכל הקשור למצבם היהודי, הם נמצאים על סף קטסטרופה. לא מעטים בחברה היהודית־אמריקנית מכנים זאת בביטוי הקשה "שואה שקטה". שיעור ההתבוללות בקרב יהודי ארה"ב עומד כיום על כ־58 אחוזים. בשנות השבעים היה מדובר על פחות מ־20 אחוז. זהו הנתון הכולל, אך בעוד בקרב הציבור האורתודוקסי הנתון נמוך מאוד (שני אחוזי התבוללות), בציבור שאינו אורתודוקסי כבר מדובר בלמעלה מ־70 אחוזים. זה נתון לא פחות ממדהים, שמביא לא מעט אנשים בשנים האחרונות למסקנה שבתוך דור וחצי או שניים פשוט לא תהיה בארה"ב יהדות שאינה אורתודוקסית. כדאי להזכיר: רק כ־10 אחוזים מיהודי ארה"ב הם אורתודוקסים.
כשנטלי פורטמן מדברת על "פגיעה בערכיה היהודיים" כסיבה לוויתור על השתתפות בטקס קבלת פרס בראשית בירושלים, זו קריאת מצוקה הרבה יותר מניסיון התרסה. פורטמן יודעת היטב באיזו חברה היא חיה. בעלה אמנם התגייר – ולא ניכנס כרגע לטיב הגיור – אבל היא יודעת היטב שהסיכוי שילדיה יגדלו בסביבה יהודית – כפי שהיא גדלה – נמוך. הסיכוי שנכדיה יהיו יהודים כבר קלוש. הסיכוי שאלה יתחתנו עם יהודים ויהודיות כבר שייך למדפי המדע הבדיוני. היא יודעת את זה, וכמו ילד קטן שזקוק נואשות לעזרה אבל מתקשה לבטא זאת, ולכן בוכה בהיסטריה ובועט בהוריו, כך פורטמן מתריסה כלפי מדינת ישראל. הגיע הזמן שנבין: אנחנו כבר לא האח הצעיר והקצת מפגר של יהדות ארה"ב. העידן הזה תם. בישראל חיים כיום רוב מניין ובניין העם היהודי, ויהדות אמריקה כפי שהיא נראית כיום, עומדת להתאדות.
והם יודעים את זה. לפני כחודשיים ישבתי בחדר בקמפוס אוניברסיטת UCLA בלוס־אנג'לס במסגרת משלחת של "גשר". מולנו ישב רב רפורמי צעיר ומגניב. הוא דיבר בפתיחות ובאופן ששינה אצלי משהו בסיסי. עד אז חשתי כלפי הרפורמים אנטגוניזם וכעס, אך מאותה שיחה חשתי בעיקר רחמים. הוא סיפר בגילוי לב שהוא – רב רפורמי וליברלי – לא מצליח לעצור את המדרון החלקלק בקהילתו. "עד היום התעקשתי שב'בורד' שלנו יהיו רק יהודים, אך ממש בקרוב אאלץ להתיישר עם דעת חברי הקהילה ולמנות לא יהודים", הוא סיפר בכאב.
ללחץ הפנים־יהודי הזה נוסף בשנים האחרונות לחץ חיצוני פוליטי. המפלגה הדמוקרטית, ביתה הפוליטי של כמעט כל יהדות ארה"ב הליברלית, הולכת ומקצינה שמאלה באופן מטריד. דמויות כמו לינדה סרסור, פעילה בכירה במפלגה וממארגנות מצעדי הנשים לאחר בחירתו של דונלד טראמפ, הצהירה שאי אפשר להיות פמיניסטית וציונית במקביל. הדעות הללו מחלחלות למיינסטרים של המפלגה.
מעליהן מרחף צילו של לואיס פרחאן, מנהיג רדיקלי אנטישמי למהדרין, בעל קשרים ענפים עם בכירים בקרב הדמוקרטים – ובהם קית' אליסון, חבר קונגרס שהיה המועמד המוביל לתפקיד יו"ר הוועידה הדמוקרטית, ולבסוף נבחר לסגנו. היהודים, שכאמור מצביעים דורות על גבי דורות למפלגה הדמוקרטית, אינם מסוגלים נפשית לתת לה גט כריתות עקב הפלרטוט המסוכן שלה עם אנטישמים ואנטי־ציונים. בפוליטיקה בינארית של אפס ואחת – מפלגה דמוקרטית או מפלגה רפובליקנית – קשה מאוד לחצות את הכביש.
אז מה עושים? או שמורידים את הראש ומחכים עד יעבור זעם, או שמיישרים קו. ויישור הקו הזה הוא בדיוק מה שעשו הסטודנטיות של "ברנרד" ונטלי פורטמן. אין לזה שום קשר למה שישראל עושה או לא עושה, אלא למתח פנים־אמריקני שמציב בפני היהדות הליברלית אתגרים שמתחילים להיות קשים מנשוא. הגיע הזמן שנפנים – הדוד העשיר מאמריקה כבר לא כל כך עשיר. והוא על המסלול המהיר גם לא להיות דוד.
