לאחרונה פנו אליי וביקשו ממני להשתתף בערב נשים לכבוד ראש חודש כסלו. הנושא הנבחר הוא- "האור שבתוך החושך". תהיה שם אמא שכולה מאחת הפיגועים הקשים שידעה ישראל, תהיה מוזיקה חיה ומעגל נשים עם נר באמצע, וממני ביקשו להנחות תרגיל כתיבה קצר על האור שבוקע מתוך החושך.
חודש כסלו הוא זמן חושני ומלא בקסם. הוא מונח כמו מילוי עסיסי לסנדוויץ' שווה במיוחד בין חודש חשוון המשעמם לטבת שגם הוא די אפרורי. האש, האור והחושך, ההתאספות המשפחתית להדליק נרות והפחמימות בשמן שסוף סוף מותר איזו אחת בלי להתקמצן. כמו שאש היא יסוד בעולם ומיתולוגיות רבות של עמים משונים מנסות לאחוז בפלא החמקמק הזה, גם אור, חושך והדינמיקה ביניהם הוא יסוד מיסודות החיים שלנו. בחודש כסלו מלמדים אותנו להאמין שבסוף בסוף האור גובר על החושך, גם אם הוא פך קטן של שמן. מלמדים אותנו שתמיד אפשר להאיר, אפילו רק את היום, ואז יש סיכוי שהברכה תתרבה, שהאש תיתפס ותתפשט ותצליח להאיר חדר שלם, או תקופה אפלה במיוחד. הרבה סדנאות ופעילויות ושיעורים אפשר להעביר בנושא. אפשר ממש לחגוג על זה בחודש כסלו.
למרות כל האור וההילה והמשיכה אל האש הודעתי למארגנת הערב שאני לא אגיע. הסברתי לה שאני לא טובה בזה. שאני רק אראה את האמא ההיא ואני אתחיל למרר בבכי, ויצופו לי כל הפחדים, וכל הכעסים, על אלוהים ועל המדינה והחיים עצמם. ואפילו שהיום לבכות מול כולן זה בסדר גמור ואפילו "היפה החדש", לא בא לי.
בשיר 'הלומת געגועים' כותבת זלדה את אחת השורות היפיפיות שלה. על ההסכמה לצאת מהבור. היא מדליקה נר לכבוד זה.
הדלקתי נר של תודה
שיוסף יצא יפה כשחר
מבזיון הבור
ששכלו הנבעת מעלבון
הסכים להיות שוב חכם
שב להבין האותות
ששנאתם
לא השכיחה ממנו את שפת המזלות.
כי אצלי מדי צער
ננעלים היכלות
ולפעמים נסגרות אפילו חצרות
של תקופות השנה.
אני נזכרת שמיד אחרי היוודע הרצח של שלושת הנערים ראיינו איזה פרמדיק צעיר שעמד ברחוב, קרוב לבית אחת המשפחות. האמבולנס מאחוריו וסט הפרמדיקים עליו והוא אמר למיקרופון של הכתב: "כן, עכשיו המשפחה תעבור את חמשת שלבי האבל…". ישבנו מול החדשות וזה היה נשמע לנו מוזר, ילדותי, תמים וכנראה מספיק מבולבל כי הוא מעולם ברוך השם לא היה בכזאת סיטואציה נוראית. הוא פשוט שלף באינסטינקט משהו משמעותי להגיד ויצא לו לא כל כך טוב.
אחר כך זו כבר נהייתה בדיחה בינינו. דימוי מצחיק למסע ממש ארוך שצריך לעבור- "עכשיו הם יעברו את חמשת שלבי האבל…". כאילו זה מוצר. כאילו מישהו הבטיח שעוברים מהשלב השני לשלישי ואי אפשר להיתקע לנצח בשלב השני ולהזדקן איתו. כאילו אי אפשר להישאר מספיק זמן בשלב הרביעי כך שעד שתגיע לחמישי כבר נהרסו דברים בדרך, אולי הזוגיות, הקשר עם הילדים או עם אלוהים, ברמה כל כך עמוקה שכבר אין לאן לחזור.
אני מבינה שאין ברירה וחייבים למצוא את האור מתוך החושך. זה מהלך שחייבים לעשות אם רוצים חיים נורמליים. זה לא יעזור לך לשבות, להפגין ולהישאר בחושך, כי אז הבור שתפלי אליו יהיה מספיק שחור שהוא יבלע לתוכו גם את הסולם שיעזור לך לצאת, ביום בו יהיה לך הכוח. אבל לפעמים אני לא רוצה להבין ולא רוצה לקבל בהשלמה. אני רוצה לשמור את זה כאילוץ, ככניעה, כהכרח. לפעמים אני רוצה לשבות ולהפגין מול כיסא הכבוד ולבקש מהפכות. לבקש שתהיה איזו פיזיקה ניסית וחדשה שבה לא צריך חושך בשביל להתענג על האור.
