סקרים אולי שווא ידברו, אבל לאורך זמן המגמה הייתה ברורה: מאז נובמבר ועד החודש שעבר, במשך כל החורף, הליכוד התחזק באופן עקבי בכל סקר, שאב קולות משאר מפלגות הימין וצבר פער ניכר על פני יש עתיד.
החודש המגמה הזאת התהפכה בכל סקר שפורסם, עד כדי איבוד קל של מנדט או שניים. מכיוון שהמגמה היא הדבר החשוב היחיד, נשאלת השאלה: מדוע?
אפשר לייחס זאת לשערוריית המשואות או לזגזוג בנושא המסתננים, אבל נדמה שהתשובה פשוטה יותר: לא חלו התפתחויות בתיקי נתניהו. המהדורות נפתחו באיראן ובסוריה, בשיטפונות ובמסתננים, אבל לא בפרשות 1000, 2000 ו־4000.
זה עד כדי כך פשוט: הציבור הימני מצטופף סביב מנהיגו אל מול מה שהוא רואה כהזנה הדדית של המשטרה והתקשורת, אבל כאשר סדר היום חוזר לפסים נורמליים הוא מחויב פחות לראש הממשלה. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, אמר נתניהו. אל דאגה, בשבוע הבא, לפי הפרסומים, הוא כבר נדרש לחקירה נוספת.
גול עצמי
זה כנראה הקיץ האחרון של רוני אלשיך במשטרת ישראל. לא רבים יתגעגעו אליו כשיסיים את תפקידו, כפי שסוכם, בנובמבר 2018, מקץ שלוש שנים.
אלשיך רוצה הארכה, רוצה מאוד. הטקסטים שנשמעו מפי "מקורביו" שידרו מסר פולני בסגנון "אני אסתדר בלי" שלמעשה מעיד על רצון עז לקבל שנה רביעית. ספק אם הדרך שבחר תעזור לו.
מעבר לדרישה מנתניהו לפסול את עצמו (שממילא לא רלוונטית, כי הכהונה מסתיימת אוטומטית ללא צורך בהצבעה) "מקורביו" השתלחו בשר לביטחון הפנים גלעד ארדן ואמרו שאם לא יאריך את הכהונה זה יהיה רק בלחץ מרכז הליכוד. אגב, המרכז לא בוחר את הנציגים מאז שליאור חורב היה יועצו של אריאל שרון.
יחסי ארדן ואלשיך מתוחים מאוד, אך עד עתה שני הצדדים הקפידו זה בכבודו של זה. לשכת המפכ"ל העבירה מסרים שהתדרוך נגד השר לא היה על דעתה, אבל איכשהו דוברות המשטרה – שמנוסה מאוד בהכחשות (לעיתים לא הכי מדויקות) – לא טרחה עד עתה להבהיר שהדברים אינם על דעתו של המטה הארצי.
יש בהם גם כשל לוגי: אם אלשיך טוען שהשר לביטחון הפנים יסיים את כהונתו בלחץ הליכודניקים, האם הוא מודה בדיעבד שגם מינויו – מתנחל חובש כיפה סרוגה ממוצא מזרחי – היה צעד שכוון למצוא חן בעיני המתפקדים?
אם לסכם: אלשיך רוצה הארכה, נתניהו היה שמח לסיים את כהונתו בבעיטת עונשין.
עומדים על החומה
חצי שנה לפני הבחירות המקומיות, אפשר כבר לקבוע במידה רבה של ביטחון שראש עיריית ירושלים הבא יהיה אחד משניים: זאב אלקין או משה ליאון. יש עוד מועמדים, אבל אלה מסתמנים כמועמדים הריאליים היחידים.
ליאון תלוי נואשות בקול החרדי. אריה דרעי, שהריץ אותו בפעם הקודמת, מעוניין מאוד להצליח הפעם, אבל הוא גם לא מעוניין להיכשל פעמיים עם אותו מועמד. לכן הוא יתייצב בגלוי מאחורי המועמדות רק אם יקבל את תמיכת החרדים האשכנזים, בדגש על החסידים. הם, מטבע הדברים, לא ששים לתת לדרעי הישג כזה.
בחוגים החסידיים (ולא רק בהם) נשמעה השבוע הטענה המרתקת הבאה: לטענתם, ליברמן ודרעי שהריצו את ליאון בפעם הקודמת מקדמים אותו גם עכשיו. לפי הטענה, ליברמן לא מגיע עם גייסות של מצביעים אלא עם סחורה אחרת: חוק הגיוס. כמה עסקנים חרדים מוכנים להישבע שליאון מנהל את המגעים על חוק הגיוס מול החרדים. הדיל לא נאמר במפורש, אבל הוא ברור: אם תתמכו בליאון נוכל להגיע למתווה גיוס שתוכלו לחיות איתו. אם לא – פנינו לפיצוץ. ליצמן וגפני לא מתלהבים מליאון, אבל מתלהבים עוד פחות מכישלון במשימה העיקרית שלשמה נכנסו לממשלה הנוכחית.
ליאון מכחיש בתוקף את הדיווח ומגדיר אותו "קשקוש". מקורבי ליברמן טוענים שהוא לא תומך בליאון ולא מתכוון לעשות זאת, והדיל נראה כמו המצאה קלאסית של מתחריו.
וזה משאיר אותנו עם זאב אלקין: השר לענייני ירושלים צריך לקבל החלטה דרמטית: לעזוב את הבריכה הלאומית לחמש שנים, שבהן סביר מאוד שיתנהל קרב ירושה בליכוד, וללכת לזירה המוניציפלית. בהצבעה חופשית מול ליאון הוא יזכה כנראה לרוב גדול בציבור הדתי־לאומי וגם לנתח מסוים מהחסידויות. אבל כמתמטיקאי חובב הוא ודאי מודע לדמוגרפיה העירונית, שמחייבת אותו לגרוף כמעט 90 אחוז מקולות הציבור הלא חרדי בעיר, משימה שרק ניר ברקת עמד בה בדור האחרון.
המאבק בין אלקין לליאון לא יגיע כנראה עד לקלפיות. במונחים ביטחוניים הם מנהלים עכשיו את המב"ם – המערכה שבין המלחמות. אחד מהם יזכה ברוב גדול, והשני יוותר.
