חצי שנה חלפה מאז המהומות שחוללו ערביי ישראל בערים המעורבות, וכעת נראה שהגיע "שלב הסיכומים". במשטרה, בפרקליטות ובשירותי הביטחון כבר נגמלו מאמירות כגון "שני הצדדים", והניסיון לייצר סימטריה מדומיינת בין הצד התוקף לצד המותקף כבר לא שגורה בפי כל. המפכ"ל כבר מכנה את הפרעות "אינתיפאדה", הפרקליטות מגדירה את העבירות הללו כ"טרור" ובשב"כ ערוכים להיכנס לתמונה במקרה הצורך.
רק בתקשורת הישראלית נראה כאילו האשמת הקורבן היא כלל מחייב בכל מה שקשור לפרעות. סדרת הכתבות של כאן 11 "פצע פתוח" חוזרת לערים בהן התחוללו המהומות.
בפרק ששודר אתמול (ב') שעסק במעברו של ח"כ שמחה רוטמן ללוד, ניתן מקום לתזכורת כואבת בדמות תמונות קשות מאותם חמישה לילות טרור בחודש מאי. שוב מורגשת תחושת האימה.
אכן, סיפורה של העיר שהפכה לזירת מלחמה בחסות רוח המבצע בעזה מובא ומסופר, אבל אז החל שלב "שני הצדדים". אם היה מדובר רק באזכור של קבוצת נערים מלה-פמיליה שהגיעו לקחת חלק בחגיגה (מבלי להזכיר שמי שהורה להם להסתלק הם אנשי הגרעין והמתנדבים שהגיעו מהשומרון) לא הייתה יותר מדי בעייתיות. אך בכתבה מוצגים אנשים מיצהר, שהגיעו להושיט יד ולהגן על בתי כנסת ובתי משפחות יהודיות שעמדו בפני שריפה ואיום ממשי, שנשאלים לפשר מעשיהם בעיר, כאילו הם אלה שנדרשים לספק הסברים ולא מי שהחליט פשוט להצית את מכוניתו של השכן.
בהמשך הסרטון נראים תושבים ערבים שמסבירים איך הכול היה שקט בעיר עד הגעת "המתנחלים", וכשרוטמן מאשים את הערבים בפרעות המראיין שואל אותו – בלי להתבלבל – אם זו לא קביעה מוגזמת.
