"את לא אמא שלי"
אההההההם, אתה חושב שאני לא יודעת את זה? הרי אם הייתי אמא שלך, הסיטואציה הזאת לא היתה מביכה כל כך… אבא שלך יצא לפגישת עבודה ואתם – מספיק בוגרים כדי לקרוא שעון, לצחצח שיניים ולהכנס למיטה כרגיל. אבל לא. היום לא בא לך. בא לך להישאר בסלון ולצפות בטלוויזיה. אז השתמשת בביטוי השחוק: "את לא אמא שלי".
כן. אם הייתי אמא שלך לא היית מעז להישאר למטה כשאני אומרת שהגיע הזמן לעלות! אם הייתי אמא שלך, לא היית מסתכל עליי כאילו אני עוד ילדה מהכיתה שלך שאמרה משהו מיותר. אם הייתי אמא שלך – לא היית אומר לי שאני לא.
אם הייתי אמא שלך, לא הייתי חושבת לעצמי בראש בשביל מה אני צריכה את כל זה? מה עשיתי לעצמי ומה היה לי רע בחיים שעשיתי לעצמי את הדבר הזה? אתה מבין? זה בגלל שאני לא אמא שלך. זאת נקודת התורפה שלי בסיפור הזה ושנינו יודעים זאת. ואתה, אתה בחרת להזכיר לי אותה כשאבא שלך לא היה בבית.
במבט לאחור, יכולתי להתעלם ולהשאיר אותך על הספה. אבא שלך היה חוזר וחוטף עליך את הקריזה שלו ויותר זה לא היה חוזר על עצמו. אבל אתה… דרכת לי על הפחד. הזכרת את עקב האכילס.
הייתי שמחה לשקר ולספר איזה יופי התנהגתי ולתת לעצמי תעודת בוגרת תואר כלשהו בתחום. אבל מה לעשות, שהתנהגתי כמו ילדה קטנה? מה לעשות שהתעצבנתי עליך כמו שילד כועס כשלוקחים לו את הצעצועים? מה לעשות שצעקתי עליך "קום עכשיו! עוף מיד למעלה! בבית הזה עושים מה שאני אומרת, זה ברור??" ואתה, התבצרת. אז ניגשתי עד אליך. עמדתי קרוב קרוב. וסיננתי בשקט "עכשיו".
אתה מבין? את כל הפחד שלי העברתי אליך כי פשוט היה לי בלתי נסבל לשאת אותו לבדי. כל כך ילדותי מצידי. כל כך חלש. והתחרטתי ברגע שעשיתי את זה. ראיתי את הפנים שלך כשהבנת שכללי המשחק השתנו, שבסיבוב הזה, אני ניצחתי.
קמת מהספה ועלית לקומה למעלה והתקשרת לאבא לספר לו, אבל הוא היה בפגישה ולא ענה לך ופשוט נכנעת. זה היה ניצחון קטן וקטנוני ומיותר. כל כך קטן שעד היום אני מתכווצת אל תוכו כשאני נזכרת בו.
סיפרתי לעצמי שאם אני לא אציב גבולות עכשיו, לא תספרו אותי בעתיד. שזה יהרוס את החינוך של הילדים שלי. סיפרתי לעצמי שאתם צריכים להבין שאני האוטוריטה בבית. שאין לי זמן לבסס את המעמד שלי כי לא נולדתם לי. אז נלחמתי. האמת היא שפחדתי, שלא היה לי מושג איך לגשת אליכם ושסתם השתמשתי בכוח.
זה בסדר לא לדעת איך. זה בסדר לפחד מזה נורא. זה בסדר להרגיש קטנה מול המהלך הענק והכל כך לא טבעי הזה. אבל אני לא רוצה ילדים כנועים. אני לא במלחמה ולכן אין צורך בביטויי ניצחון, כניעה, כוח וחולשה.
ומאז אני מבססת קרבה. כל יום עוד קצת. אכפתיות, כבוד, הערכה, נתינה. ומזכירה לעצמי בעיקר, שזה בית. לא שדה קרב.
