הפסקתי לשמור נגיעה

אף פעם לא הייתי ממש דוסית. שלא תבינו אותי לא נכון, הייתי דתיה ועודני, אבל דוסית-דוסית של תפילות סדירות, שרוול שמכסה את המרפק, לא לדבר עם בנים ולא לשכוח מדי פעם ברכת המזון אף פעם לא היה. הייתי יותר דוסית מעכשיו, זה כן. הרבה דברים הצטמצמו או הושלכו לצד הדרך. יש משהו ברווקות שגורם לך לשאול כל הזמן שאלות, ממה שראיתי סביבי זה קורה לרבות ונבלם, בדרך כלל על ידי נישואים. כאילו נישואים מקבעים את רמת הדתיות, כי נמצאים בהם יחד.
אולי הדבר הכי דרמטי שהפסקתי להקפיד עליו הוא שמירת נגיעה. הרבה מהחברים שלי שהפסיקו לשמור נגיעה עשו את זה בתוך קשר, בגלל קשר, בזכות. אצלי זה היה סיפור קצת אחר. הייתי בת 25 או 26 והייתי תקועה. לא רק בזוגיות, בעוד כמה דברים בחיים שלי. מישהו אמר חצי בצחוק שאולי כדאי שאלך לטיפול וזה לא מאוד הצחיק אותי אבל המשיך להדהד במשך תקופה. מצאתי המלצה על פסיכולוגית וקבעתי איתה. בהתחלה זה היה מאוד מוזר, אחר כך מרגיז ואחרי אולי חצי שנה זה הפך למופלא. היכולת החדשה שנפתחה לי- היכולת להתבונן בתוך עצמי גם על מה שמסובך וכעור- גילתה לי כוחות חדשים להניע ולתקן את החיים שלי.
באחת הפגישות דיברתי על הקושי שלי ליצור מערכת יחסים. "אני מרגישה כמו בובת חרסינה" אמרתי, "עומדת על המדף ומתכסה באבק בכל יום שעובר". הדימוי הזה הלך איתי. אנשים, בשונה מבובות, נוצרו כדי שיגעו בהם וכדי שהם יגעו באחרים. חיבקתי חברות, הורים, אחים, אבל משהו שם לא הצליח להתמלא. הבנתי שאם אני רוצה לא להעלות אבק או להשתגע אני צריכה להפסיק לשמור נגיעה, וזה מה שעשיתי.
החבר הראשון שחיבקתי אפילו לא שם לב שקורה שם משהו מוזר, הוא מזמן לא שמר נגיעה ולא בדיוק עקב אחרי שמירת הנגיעה של האחרים. החבר השני שם לב והיה כל כך מופתע שלקח לו קצת זמן להתאושש מההפתעה. עבר עוד זמן עד שנגעתי במישהו בתוך קשר, עד החזקת הידיים הראשונה, עד הנשיקה הראשונה.
לאט לאט למדתי שלמרות שיש דברים שלא התנסתי בהם קודם, הגוף שלי בדרך כלל יודע מה לעשות. יש דברים שהם טבעיים אני מניחה, אינסטינקטיביים, כמו לנשום או לצעוק כשמפחדים או לחבק. כמו שהיד נשלחת לכוס הקפה שליד המחשב ויודעת מעצמה איפה היא בדיוק מונחת. אבל כדי שהגוף ידע מה עושים צריך לשחרר את הראש, את השליטה.
לפעמים אני מרגישה שאני עדיין שומרת נגיעה למרות שכבר שנים אני לא. כשאני בשליטה אני נזהרת, חוששת. אולי קולות הרבנים מהאולפנה מהדהדים בראשי, אולי זה עניין של הרגל. אבל מדי פעם זה משתחרר, ואני נותנת לשופטת הפנימית לנוח לרגע. נגיד בקורס חצי מקצועי בתרגיל שבו אחד המשתתפים עוצם עיניים והשני צריך להוביל אותו בחדר. והולכים ככה מחזיקים ידיים ולרגע, רק לרגע הגוף עושה בלי שהראש יחשוב, והאצבעות משתלבות זו בזו. והרגע הזה הוא קסום ומפחיד ומרגש.