לכל אחד מאיתנו קיימים זיכרונות שמלווים את ימי חייו. חווית חג הסיגד מהילדות באתיופיה, הוא מהמרכזיים עבורי. שוב ושוב אני חוזר לאותה תמונה שצרובה עמוק בזיכרוני: נושא אבן קטנה על כתפיי הצרות, לצדי רבים אחרים שהולכים כולם במעלה ההר לכיוון מוקד התפילה. מאחורי, מראה מרהיב של שובל אנשים הלבושים לבן – נשים, גברים וילדים. כמוני הם הולכים בשקט, מכונסים לתוך עצמם ומנהלים דיאלוג פנימי אישי עמוק, כשהשקט וההדר של המעמד החגיגי והצום יוצרים אווירה המאפשרת זאת. אין שיח חולין בעלייה להר, רק חשבון נפש אישי וקהילתי תוך בקשת מחילה ותקווה באשר לטוב והמטיב. יום זה היה התמצית לתכלית ההכנות הרבות שקדמו לו, עם אנשים שבאו ממרחקים ואלו שמארחים אותם בשמחה. לפתע הכפר לובש לבן וחיוך ניכר בכל פינה, כשהקהילה מאוחדת וערבה זה לזה. כמה יופי הסתתר באותו החג.
כעת, נשאלת השאלה המתבקשת בדבר הרלוונטיות בחיינו של אותו היום, לאחר שהפכנו לקהילה בתוך החברה הישראלית. האם ניתן לומר שהחג השיג את ייעודו, בהתחשב שהכמיהה והסגידה של הקהילה להגיע לירושלים התממשו ויתממשו? הרי הנה אנו כאן כחלק מבוני העיר.
אבל המשמעות הרחבה והאמיתית של הסיגד עדיין רחוקה מהגשמתה. הכיסופים לירושלים, במובנה האוטופי ובהדרה – כמרכז רוחני שכולם כחלק ממנה חיים בהרמוניה אלו לצד אלו – עדיין לא בנמצא. לכן, המשמעות לחג נותרה מחייבת ורלוונטית גם בימינו, כשאנו כעם שואפים להושיט את ידינו קדימה וליצור מציאות חיים מתוך סינרגיה שלמה. אם נתעמק מספיק בחג ובמשמעותו לחברה הישראלית, נוכל למצוא ערך ועוגן לפולמוס הבלתי פוסק בשאלה לאיזו חברה אנו שואפים להיות. למעט יום הכיפורים, איני מכיר בלוח השנה העברי עוד חג המהווה יום לחשבון נפש שכזה. לא לחינם הסיגד מצוין כחמישים יום אחריו, כשקשר מחייב בין חשבון נפש אישי לקולקטיבי נמתח בין שני מועדי הצום. גם כעת הסיגד יכול להיות בשורה עבור החברה הישראלית וכמצפן דרך, הן במשמעותו הדתית והן החברתית.
במובן הדתי, כיום של חשבון נפש אישי וכקולקטיב, כפי שעשו עזרה ונחמיה לאיחוד העם שסטה מדרכו. אנו צריכים לתת תוקף מחודש לברית הזו סביב חידושה: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲוֺנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם".
ואם נתמקד במשמעות החברתית של החג, נגלה גם כאן שהרלוונטיות שלו נותרה ברורה וחדה כעוגן ותיקון הדרכים לשנה שאחריה. מסורת החג מעולם הייתה כזו, כשהמנהיגות הרוחנית (הקייסים) סימנו את הדרכים לחזרה בתשובה חברתית. הסיגד מאז ומתמיד ביטא חיבור שמחזק בין קהילות ובין היחיד לכלל במשותף. למשל, בקבלת אותם האורחים שמגיעים מרחוק לכפר ובאירוחם הלבבי, והרצון לחלוק עם כולם את מה שיש או אין. וכיום לאחר העלייה, למהות זו מוקדש מקום רחב יותר עבורנו כמו עבור שאר החברה ישראלית. זהו יום שמהווה במה מצוינת להרהור בנוגע אלינו כחברה – אם דוגמת עזרה לזולת, ערבות הדדית, קהילתית בשכונות, האלימות שמשתוללת בקרבנו ועוד. הדבר מחזיר אותי לימים באתיופיה, כשמדי שנה לאחר תפילות הסיגד היה אחד מהקייסים המרכזיים תמיד נוהג לתאר את המצב בקהילת הכפר ומפרט בדבר תחלואות חברתיות שמתחוללות, וכך סימן דרך וייעוד לריפוי ותיקון.
לכן משמעות החג עבורנו, קהילת יוצאי אתיופיה, רבה בהווה אף יותר ממה שהייתה דאז. בקרבנו עוד נותרו סדקים רבים המחייבים בתיקונם, תוך הימנעות מייבוא מחלוקות ומלחמות שמתחוללות מעבר לים, באותה הארץ שהותרנו מאחור. מי ייתן ולכידותינו ואחדותנו יהיו בעדיפות ראשונה במעלה, על פני כל דיון ופולמוס שנותר במקום מוצאנו.
אנו מזמינים את כל עם ישראל להגיע ולחוות לצדנו את אותו החג בן אלפי שנים, שהיה לנו ועודנו נותר כמצפן דתי וחברתי המהווה סמל לתקווה ואחדות לאורך הדורות שבחיי הקהילה. שם באתיופיה והיום כאן בירושלים, חג שמח.
