יהודה ג'אד נאמן, במאי קולנוע, פרופסור ורופא, שהלך לעולמו החודש, היה דמות מפתח בכרוניקה של הקולנוע הישראלי האמנותי -אינטלקטואל, שידע לרתום את הביקורתיות והשיפוטיות שהיו מתכונותיו לכתיבה והערכה מדעית, ולזיהוים של המיתוסים הסמויים, המארגנים את פעולתה של החברה הישראלית, וידע להעריך תיאוריה מוכחת היטב גם אם סתרה את עמדותיו. ככזה הטיל ג'אד את צילו הענק לאורכו ולרחבו של השיח הקולנועי ועיצב לאורך שנות דור הן כאיש אקדמיה והן בסרטיו את הקולנוע ישראלי האליטיסטי.
נראה כי אפשר לדבר על ארבע גישות תיאורטיות לפחות לניתוח קולנוע ישראלי. הגישה הספרותית-תרבותית, שמנתחת קולנוע הישראלי באמצעות מגעו עם תופעות תרבותיות מקומיות, הגישה המודרניסטית שמביטה בקולנוע הישראלי מפרספקטיבה של הקולנוע האירופי המודרניסטי ותיאוריית האוטר, הגישה הפוסט מודרנית, שמשקיפה אל הקולנוע הישראלי מבעד לשיח הפוסט קולוניאלי הביקורתי, והגישה המגדרית קווירית, שצופה בקולנוע הישראלי מפרספקטיבה של תיאוריות מגדריות. נראה שג'אד אחראי להתבססותן של שלוש מאלה בשיח הקולנועי המקומי.
בעוד אשר את הגישות הפוסט-קולוניאליות והקוויריות השריש ג'אד כראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וכאיש החזק בו במשך שנים רבות, את הגישה המודרניסטית היה זה הוא עצמו שהגה ופיתח, עוד בשנות השבעים. כמו הבמאים המודרניסטים האינטלקטואלים של הגל החדש הצרפתי, שיצאו נגד הקולנוע" הבורגני" הצרפתי של תקופתם, קשר ג'אד בין קולנוע ישראלי לבין האידיאולוגיה של האליטות, ויצא מתוך עמדה זאת, נגד האידיאולוגיה הזעיר בורגנית של הקולנוע הפופולארי בתקופתו: סרטי הבורקס. בשיפוטיות נחרצת , האשים ג'אד את סרטי הבורקס, שהיו אכן אסקפיסטים, כמו סרטים עממיים בכל מקום אחר בעולם, בחוסר מוסריות, ברמאות ובהרדמת חוש הביקורת החברתית של הצופים.
בהמשך, טרח ג'אד לחדד את הניגוד בין סרטי הבורקס היהודיים כל כך במאפייניהם, לקבוצת סרטים ישראליים מודרניסטיים שהחל מאמצע שנות השישים, העמידו גרסה ישראלית לתמה הקולנועית המודרניסטית האירופית על ניכור האינדיבידואל בחברה שלאחר מות האלוהים ושאותם כינה "סרטי הרגישות החדשה". ג'אד דחף גם להקמתה של "הקרן לסרטי איכות", שהחליפה ב 1979 את שיטת סבסוד הסרטים הממשלתית שהתבססה על מכירת הכרטיסים, לתמיכה בתסריטים על פי "איכותם"- שיטה שהבטיחה את שרידותם של סרטי הרגישות החדשה המודרניסטיים, כמו גם אפשרה ,לאחר שנים, לקולנוע הישראלי להתבסס כאורח קבוע בפסטיבלים אירופיים.
כבמאי, נראה כי סרטיו העלילתיים החשובים של ג'אד, המשועבדים לביקורתו המיתו היסטורית של החברה הישראלית כחברה הנגועה באשמה משני מקורות : השואה והנכבה -מתפקדים, כמו סרטיו של ז'אן לוק גודאר, כמסות בתמונות, ועל פי חוקר הקולנוע ענר פרמינגר מהדהדים את הקונפליקט שבין הישראלי וארגוני הביטחון הישראלים לבין צילן של השואה והנכבה. כך זה בסרטים: מסע אלונקות (1976) מגש הכסף (1982) ורחובות האתמול (1989).
בלווייתו של פרופסור ג'אד נאמן על ראש גבעה הצופה על מישורי פלשת נראו גברים בסנדלים תנכיות ונשים ששיבה זרקה בצמותיהן. בנותיו של המנוח שרו בלדה עצובה ומתנגנת ברוסית. ג'אד היה מהמושלמים שבנציגי האליטות הישראליות הוותיקות. הוא מצטייר מההיסטוריה האינטלקטואלית -אמנותית שלו כאדון הקולנוע הישראלי. אחת התכונות המיוחסות לאדון עי פרידריך הגל בדיאלקטיקת האדון-עבד שלו, היא נטייה פילוסופית ואוניברסאלית והיעדר מאפיינים אתניים ולאומיים. זה מסביר הן את משיכתו של ג'אד לכל מה שריח פילוסופי של תיאוריה אקדמית איתנה נוסף ממנו והן את רתיעתו מקולנוע עממי יהודי. הקוץ שבאליה הוא, שבעוד האדון אמור להיות משוחרר לחלוטין מכל שיעבוד ושני רק לאלוהים לג'אד כבן האליטות היו אלוהים אחרים: תרבות אירופה. התנגדותו של ג'אד לסרטי הבורקס נעשתה, אם כך, לא רק על רקע הערכה אוניברסלית שלהם כטקסטים קולנועיים ירודים ובלתי מוסריים לכאורה, אלא גם על רקע היותם גדושים במסורת יהודית ,כמו גם עקב סטייתם מהדגם שייצר באותה תקופה הקולנוע האירופי המודרניסטי, שאותו העריץ. כך גם הקמת הקרן לסרטי איכות נועדה להבטיח את הישרדותם של סרטים בעלי אוריינטציה אירופית מובהקת במרחב הישראלי, גם ללא תמיכתו של הקהל הישראלי, שלא הגיע לצפות בהם. אפשר גם שתמיכתו של ג'אד במאבק הפלשתיני היא מאותו מקור. לצד בריאתו של השיח הקולנועי הישראלי האקדמי-אמנותי, אם כך, נתן ג'אד דחיפה לאוריינטציה אירופית מובהקת של הקולנוע הישראלי, המתעלמת גם מהיהדות כתרבות הלאומית וגם מאופי השכונה בה אנחנו חיים ומהלבנטיניות המאפיינת אותה, ושבמקרי קיצון, כמו זה של הבמאי נדב לפיד, במיוחד בשני סרטיו האחרונים, "מילים נרדפות" (2019) ו"הברך" (2021), מובילה לסרטים שיש בהם שנאה עצמית, אבל לא כזאת שמקורה באשמות השואה, או הנכבה, כמו בסרטיו של ג'אד, אלא כזאת שמהדהדת את השיח הניאו-אנטישמי העכשווי של אירופה.
