ברשימה הקודמת ראינו כיצד החסידות הציבה אלטרנטיבה לתנועות המשיחיות. החסידות טענה שהאדם צריך ויכול לחיות חיים של שמחה בעולם הזה, אף שמדובר בעולם שטרם נגאל, וגם כשהנשמה עדיין לא נגאלה.
אך כיצד? האם אפשר לגרום לאדם להיות שלם ולחיות את חייו בשמחה? לכאורה ניתן לעשות זאת בקלות, בעזרת הפתרון הפסיכואנליטי מבית מדרשו של פרויד. במקום לנפץ את הבועה ולבטל את ההנאות והשמחה שבעולם הזה, בדומה לשאיפה ל"נירוונה" שבתרבות המזרח, יש לנפץ דווקא את ה"סופר אגו" – את ההגבלה ואת האיסור. כך ניתן שחרור לכל רצונות האדם, ובאותו שחרור ישיג לכאורה האדם את אותה תחושת שלמות, כאשר הוא עושה כל מה שליבו חפץ.
כנגד האפשרות הזאת יוצא מרטין בובר. זהו חלק ממלחמתו נגד הפסיכואנליזה, שהוא מפרש אותה כזו שנאבקת נגד המצפון ורוצה לבטלו. לדעתי, הבנת רעיון המצפון וחשיבותו היא אחת התרומות החשובות של בובר להגות היהודית.
קול האב
הפסיכואנליזה של פרויד הציגה גישה חדשה, שהיא המאבק כנגד ה"סופר אגו". בעולם הפסיכואנליטי של פרויד, הסופר־אגו מייצג את המצפון, כאשר המצפון הוא בעצם קול האב, קולו של אבא שנשאר בנו. אך קול האב הוא גם קול החברה, המצווה עלינו ציוויים שונים. דבר זה מעיק עלינו, ואנחנו צריכים להשתחרר ממנו. אם נצליח לעשות זאת ניגאל מהמועקה ומהשלשלאות הפנימיות, שאינן מאפשרות לנו ליהנות מהעולם.
כנגד רעיון זה יצא בובר. הוא הציג הבנה אחרת לקיומו ולמקורו של המצפון, ובכך הוא מנסה אולי לבנות פסיכולוגיה אלטרנטיבית. לשיטתו, המצפון איננו מגיע ממקור חיצוני. הוא איננו סופר־אגו או קול האב, אלא חלק עמוק ואותנטי של האדם. מהו המצפון? בתוך תוכנו נמצאת איזושהי דמות אידיאלית שלנו, שאותה אנו שואפים לממש. המרחק בין דמותי העכשווית, באופן שבו אני תופס אותה, ובין הדמות האידיאלית – הוא הגורם לייסורי המצפון. אמנם כן, אנו שומעים גם קולות הבאים מן האבא, מן החברה, אבל זה רק סוג אחד של מצפון. קיים גם מצפון אחר, שהוא פנימי יותר ונובע מתוכנו.
תורת המצפון שמציע בובר מתאימה להפליא לתורת החסידות. לפי החסידות, לכל אחד ואחד מאיתנו יש ייעוד אינדיווידואלי. רעיון זה מבוטא יפה בסיפור החסידי המפורסם, שבו רבי זושא אומר לעצמו שלא ישפטו אותו מדוע לא היה משה רבנו, אלא למה לא היה זושא. האידיאל של כל יחיד הוא אינדיווידואלי, ונמצא בתוכנו מאז בריאתנו. וההבדל בין אותה דמות אידילית הקיימת בתוכנו ובין מה שהגענו אליו בפועל, הוא היוצר את הרגשת המצפון, ואת ייסורי הנפש סביב החטא.
זוהי תורה חסידית חשובה מאוד. היא איננה מחפשת את השגת השמחה בכך שהיא משחררת את האדם מכל מחויבות, אלא טוענת שהאדם יכול להגיע לשמחה בעולם הזה כפי שהוא, על כל בעיותיו ומגרעותיו. בניגוד לפסיכואנליזה של פרויד, החסידות לא מיעטה את כוחה המחייב של התורה, והאמינה שהיא יכולה לתת שמחה גדולה לאדם אף שהוא נשאר מחויב לה. וכאן מציעה החסידות עיקרון חשוב נוסף: החסידות טוענת שאנו יכולים להתקרב לקב"ה גם אם נפלנו לחטא. זו משמעות הפסוק "השוכן איתם בתוך טומאתם".
אגב, גם פרויד עצמו הסתייג ממסקנותיו. הוא הבין שאילו באמת הלכנו בדרך שהוא מציע העולם היה נהרס, ובסופו של דבר גם האדם עצמו היה נהרס. כלומר, אם משחררים את האדם מעולה של תורה ומעול המוסר, אזי יקרו שני אסונות: קודם כול, איש את רעהו חיים בלעו – הכוח ישתלט. אבל יקרה גם דבר נוסף. האסון השני הוא שאז גם ה"אגו" ישתחרר. האגו איננו קול ההורים שאומר "נו־נו־נו, אל תיגע", או "אל תאכל מעץ הדעת". מעבר לסופר־אגו ישנו דבר מה נוסף, ישנה ההתחשבות שלי בריאליות של העולם. באופן עקרוני, ה"איד", היצר, מואס לא רק מואס בערכים ובמוסר, הוא מואס גם במציאות ואיננו רוצה להכיר במגבלות שהיא מטילה עלינו. מאוד הייתי רוצה ללכת על הגג ולהמשיך ללכת גם מעבר לקצה. אחת הבעיות המובילות את האדם להרס עצמי היא שאיננו רואה נכוחה את המציאות. ואכן, הצורך לראות את המציאות ולהיות חייבים לקבלה, הוא סוג של טראומה לאדם.
החול יתקדש
כיצד מובילה החסידות את האדם לשמחה? כיצד היא חוללה את המהפכה הגדולה שלה? באופן כללי הרעיון הוא שהחסידות סילקה את המחיצות בין קודש לחול. כלומר, בעולמה יכולים אנו להפוך את החיים הגשמיים, כמו למשל את האכילה, לקודש. בדרך זו נוכל גם להוביל את עצמנו לשלמות האישיות, הכוללת הן את הצד הגשמי והן את הצד הרוחני שלנו. לרעיון זה של ערבוב קודש וחול הייתה התנגדות רבה, בעיקר בעולם ישיבות המוסר.
היו אפוא כמה גישות שניסו לפרוק את העול ו"לשחרר" את האדם. ראינו את ה"משיחיות עכשיו" או את הפסאודו־משיחיות, וראינו גם את פרויד שרוצה לשבור את הסופר־אגו. אולם הייתה אלטרנטיבה נוספת והיא הפנתיאיזם. הפנתיאיזם טוען שהאל והעולם חד הם. האל איננו מחוץ לעולם. זו איננה גישה פילוסופית תיאורטית בלבד, אלא יש לה השלכות מעשיות בעייתיות. הפנתיאיזם מסוכן מכיוון שאם אין הבדל בין קודש לחול, בין העולם ובין האל, אזי מתבטלת האפשרות להבחין ביניהם. אין הבדל בין טוב לרע, ואין הבדל ערכי בין כל דבר למשנהו. היהדות בנויה על הרעיון של "אתה חונן לאדם דעת", ו"אתה חוננתנו להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך". זהו הרעיון שהאדם צריך להיות מסוגל להבחין בין ערכים טובים לערכים רעים, וזו אנטיתזה למסקנות הנובעות מהפנתאיזם.
נציג בולט של הפנתאיזם היה שפינוזה, ולכאורה החסידות התקרבה קצת לרעיון הפנתאיסטי בכך שערבבה קודש וחול. אולם היא עדיין שמרה על גבולות ברורים בין טוב ורע. עוד על כך ברשימה הבאה אי"ה.
