הפעם הראשונה שבה קראתי את כל כתבי שייקספיר הייתה בכיתה ו', מתוך ספר עב־כרס, עמוס תרגומים קלאסיים. אך הייתה זו, לדאבון הלב, גם הפעם האחרונה. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל משהו בטקסטים היה כבד מדי, קשה מדי להבנה. שנים סחבתי איתי את התסכול הזה. כשהרב ליכטנשטיין היה מצטט בהתרוממות רוח את מילותיו של שייקספיר, הייתי מתייסר על כך שבי הן לא מצליחות לנגוע.
עד לפני שבוע. כשקראתי את סצנת המרפסת מתוך "רומיאו ויוליה", בתרגום חדש של אלי ביז'אווי. ופתאום הן נגעו. המילים. התיאור של רומיאו את המסע שלו אל יוליה, "הלב הוא שדחק לצאת, הוא שכיוון / הייתי לו עיניים לא יותר", הדהד לי מקומות שבהם אני עצמי הולך, בלי לחשוב, בעקבות נטיית הלב. קריאתה של יוליה, "סרב לשם ותתכחש לאב", עוררה אותי לחשוב לאילו שמות ואבות אני כבול ועבור איזו תשוקה הייתי מוכן, אם בכלל, להתכחש להם.
בתחילה חשבתי שאני הוא שהתבגרתי. אבל מהר מאוד הבנתי שהיה זה התרגום. "התנכר נא לאביך, המר שמך", כך מופיעות מילותיה של יוליה בתרגום הקלאסי של רפאל אליעז. תרגום שקולע יותר לסדר המילים המקורי ולמשמעותן (בדקתי), אבל הצליח להחמיץ את הלב שלי כקורא. הלב שאליו כיוון שייקספיר מלכתחילה, ושנלכד סוף־סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, ברשת שטווה ביז'אווי.
מה עשית לשייקספיר, שאלתי אותו לאחר הקריאה, מה הסוד של התרגום שלך?
"בכל תרגום יש שלושה רבדים, הוא הסביר: התוכן של המילים; הצורה שלהן – משקל וחריזה; והמשלב – הנימה והטון שבהם מדברים הגיבורים. אי אפשר לתרגם את שלושתם בשלמות. אין שום אפשרות להעביר את כל הדימויים והמשלים לשפה העברית על מילותיה הארוכות, וגם לשמור על הצורה והמשלב המקוריים. רוב המתרגמים בחרו להיצמד לתוכן של המילים, להתגמש טיפה עם הצורה ולוותר לגמרי על המשלב. אבל זה פספוס גדול. כי שייקספיר רצה שנשמע את הנימה הסמכותית של האב לורנצו, את התמימות הכפרית של האומנת, ובשביל זה הוא העניק לכל אחד משלב שונה, לפעמים גם חריזה ומשקל אחרים, וכל העושר הזה הולך לאיבוד.
"כשאני מתרגם", הוא המשיך, "אני שומר באופן קיצוני על החריזה והמשקל. אני לא סוטה מהם אפילו בחצי הברה. ודווקא בגלל שאני כל כך מקפיד על הצורה, אני מרשה לעצמי לשחק קצת עם התוכן. לצקת אל תוך המסגרת הקשיחה מילים וביטויים מודרניים, שיחזירו לרומיאו את נעוריו ויגרמו גם ליוליה להישמע קצת יותר כמו העלמה בת ה־14 שהיא".
ביז'אווי המשיך לדבר על משלבים ומקצבים, אבל אני כבר חשבתי על עולם ההלכה. כי גם קיום הלכה הוא פעולה של תרגום, תרגום של טקסטים וטקסים עתיקים למציאות חדשה לגמרי. וכמו בתרגום של שייקספיר, אם רוצים שהדברים יתקשרו איכשהו עם הקהל, צריך לשנות בהם משהו.
הנטייה הכי טבעית היא לשמר את העקרונות, את המצוות באופן כללי, ולשנות את הפרטים הקטנים, החיצוניים. למחוק ניסוחים שלא מסתדרים ("שלא עשני אישה", "העיר האבלה מבלי בניה"), לעגל פינות במנהגים שקצת פחות מתיישבים (יום טוב שני, קטניות). הבעיה היא לא רק שזה אף פעם לא מספיק, אלא שכבר בהתחלה זה לא כל כך עובד. ואם נוותר על 'שלא עשני אישה' זה באמת יפתור את כל המטען הלא־פמיניסטי שקיים בהלכה? וכך נגזר עלינו לנוע לעולמי עד בין העדכני לארכאי, תוך שאנחנו לא מסוגלים להזדהות עד תום עם הישן וגם לא לחגוג במלואו את החדש.
אבל יש גם אפשרות אחרת, זו שהלכו בה בעלי הסוד, ובדרכו שלו הלך בה גם אלי ביז'אווי. להיצמד בעקשנות למבנה החיצוני, לטקסים המדוקדקים. מתוך אמונה שדווקא הפרטים הקטנים משמרים סוד עמוק, לא מילולי ועל־זמני. ואת השינויים וההתאמות לעשות בתוכן עצמו: להעניק פרשנות מחודשת, רוחנית או חברתית, לתיאור של ירושלים כ"עיר חרבה"; לחוות את יום טוב שני של ראש השנה כסוג אחר, מרוכך יותר, של דין. ולאט־לאט לראות איך דווקא כשלא סוטים במילימטר מן הצורה החיצונית, יכולים לצמוח עולמות תוכן חדשים שלא שמעתָם אוזן מעולם, והמילים העתיקות מדברות אלינו שוב.
