את השבת שעברה העברנו בתל־אביב בבית הוריי. זו הייתה שבת נדירה של כל המשפחה יחד. אירוע שלא קרה כבר שנים. רגע לפני שאני מתחילה לקטר, אגיד את הטוב: זו זכות גדולה, ולא מובנת מאליה, שהייתה לנו שבת משפחתית שלמה בבריאות גוף ונפש, בשלהי/עיצומה של הקורונה (כמה חבל שבוסטר הפסיק להיות הדבר הזה באוטו שאיש אינו יודע כיצד בדיוק קושרים). אנחנו מלאי הכרת הטוב שזכינו לראות את הנחת (טפו טפו חמסה) על פני ההורים ואת התקשורת בין בני הדודים.
עכשיו שסיימנו עם תחושת הלב האמיתית, אפשר להתחיל לקטר בנחת. ראשית, יש לי אישיוז אישיים עם השבת. היא הייתה מורכבת לי כשהייתי ילדה ונערה, הפכה לסיוט כשהייתי רווקה ומשם כילתה את כל כוחותיי כשהייתי אמא לקטנטנים. ואם חשבתי שבני עקיבא תבוא ותחזיר לי את השבת ממאה אחוז תעסוקה והפעלות למאה אחוז בטלה וחיפוש מה לאכול כמו פעם – הרי שהמצב רק החמיר, כי הגדולים הולכים לתנועה ואני מוצאת את עצמי עם הקטנה, ממציאה עיסוקים רק כדי שהיא לא תישן צהריים. כמו שנאמר יש בשבת נשמה יתרה, כי היא מוציאה את הנשמה.
אני זוכרת את הימים שבהם קיטרתי כשארזנו לשבת את הילדים הקטנים, זו הייתה חתיכת הפקה לא נורמלית. מעבר לעניין הטכני, שהרי מדובר בשינוע סניף של ניו פארם בואכה מפעל לייצור מגבונים, מדובר באמא חסרת ניסיון ובעיקר חסרת ביטחון. מה שגרם לי להביא את כל קולקציית הילדים, על מנת לעשות רושם על חברי ההורים מבית הכנסת, מחשבה יפה אך מי בכלל הולך לבית הכנסת. את כל השבת העברתי בצעקות ואיומים – לא לגעת לא לשבור לא לרוץ לא לצעוק. תוך כדי שבדרך נגעתי ושברתי ובסוף הילדים מסרבים לעזוב את הבית של סבתא.
אבל תקשיבו לי טוב – ילדים קטנים זה צרות קטנות, ילדים גדולים זה "אמא, את יכולה לעזור לי בתרגיל של מכנה משותף?" (תקשיבי, חמודה, לי ולכל דבר שרשום במחברת משבצות אין כבר שום דבר במשותף).
כשאת מבשרת למתבגרים בקול השמח ביותר שיש שנוסעים לשבת, תגובתם היא התעלמות מוחלטת. אחרי שהבנת שמבעד לערימות השיער תקועות להם אוזניות והם אינם שומעים, את שולחת להם הודעה בווטסאפ המשפחתי: נוסעים לשבת. שם כבר המצב יותר טוב ותגובתם לבשורה – התעלמות מוחלטת. את מחפשת זמן טוב ורגוע לבשר להם על הנסיעה, ומבינה לאחר שבוע שאין כזה. עד שמגיע הרגע שבו השגת את תשומת ליבם, כלומר כשהם מתקשרים שתבואי לקחת אותם מנקודה א' לנקודה ב' (אתם רואים? בבעיות מהירות אני כן מעודכנת) ושוב מנחיתה עליהם את הבשורה: נוסעים לשבת. תגובתם חסרת הפרופורציה לא מאחרת לבוא וכהר געש גולש, כהוריקן משתולל, כגייזר מתפרץ, הם שואגים בפה אחד: מה יש לנו לעשות שם. את מנסה לחשוב על תשובה נכונה, אבל לא יכולה כי הם כבר ירדו מהאוטו ולא, הם לא אמרו תודה על הטרמפ. אני יודעת בלב שהם התכוונו להגיד תודה וגם התכוונו לענות על העדכון לגבי השבת: בשמחה, איזה כיף אמא. בא לנו קצת גיוון. אנחנו מתגעגעים לבני הדודים ולסבא ולסבתא. אז את מתעלמת מהם וממשיכה עם התוכניות כרגיל.
מגיע שישי עצמו, שעה לפני שבת את מבינה שהבשורה לא הופנמה כשהמתבגרים שואלים: מי אוכל אצלנו בשבת. אז את מחדדת "זוכרים שנוסעים?" וליתר ביטחון עושה זאת מתוך הממ"ד.
הם קמים להתחיל לארוז, שפופים ועם פרצוף עבדים נגושׂים. בעוד המתבגרות אורזות כל מוצר טיפוח שיצא לאור בעשור האחרון, המתבגר אורז תיק עם גרביים. סתם שיקרתי. הוא פשוט בא. כמו שהוא. מה יהיה עם צחצוח שיניים? אל תשאלו שאלות, לא תשמעו שקרים.
ובאמת, מה יש להם לעשות שם. כל הקסם שבשבת אצל סבא וסבתא קצת נעלם כשמתבגרים. המשחקים והספרים המיוחדים שיש אצלם כבר לא מעניינים. כמוהם מגירת המפתחות של סבא, אוצר אוסף המטבעות. או ללכת לגינה ולראות את החיות. אלו כבר לא עכברי הכפר שמגיעים אל העיר אלא הפיינליסטים בגמר של התחרות "אני ישן עד מאוחר משמע אני קיים". וכן, כבר הרבה מאוד זמן שאני לא צריכה להעסיק אותם, ולכן אני גם לא יודעת איך. אז ניסיתי להסביר שוב ושוב על ערך המשפחה ועל הזכות.
וליתר ביטחון הבטחתי יום חופש מהלימודים, בתשלום.
