תשמעו סיפור. לפני שבוע, ביום חמישי, אספתי את חיה מהגן שלה, וראיתי שהעין שלה קצת נפוחה ואדומה, שאלתי אותה, חיה, הכול בסדר, מה קרה לך בעין, קיבלת מכה מתוקה שלי, וחיה אמרה, לא אבא, לא קיבלתי שום מכה, אז שאלתי אותה, אבל חיה, כואב לך בעין, כי אני רואה שהיא קצת אדומה, וחיה אמרה, זה לא כואב, אבל זה קצת קצת מציק, ואני הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי, אוי ואבוי! והתלבטתי לרגע אם אני צריך לקחת את חיה לרופא עכשיו, או שאני צריך פשוט להתעלם מזה ולהמשיך הלאה בחיים, יש לי חבר גבוה ומזרוחניק שתמיד אומר, "יאיר תאמין לי, דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ – יַדְחִיקֶנָּה!" חחחח, אבל אני לא רציתי להדחיק את העין האדומה של חיה, להפך, רציתי לטפל בה כמה שיותר מהר, לפני שהמצב מחמיר, אז החלטתי לקחת אותה לרופא.
ובאמת, למחרת בבוקר, בשעה רבע לתשע, הגעתי עם חיה למרפאה כזאת גדולה, וחיכיתי איתה מחוץ לחדר של רופא העיניים שאליו קיבלנו תור, וחיה הרגישה את המתח הזה שיש באוויר בקופות חולים, מתח של המתנה, ושל בשורות רפואיות, ושל פלורסנטים בוהקים, ושל רופאים מותשים, וגם את המתח שלי היא הרגישה, ופתאום היא התחילה לבכות ולומר, אני לא רוצה ללכת לרופא, ואני הבנתי שאני מסטריס אותה, אז שיניתי אנרגיה ואמרתי לה, חיומה אין לך מה לדאוג, הרופא ממש נחמד! והוא לא יבדוק רק אותך! הוא גם יבדוק את הבובה שלך, וכשאמרתי את זה הוצאתי מהתיק בובה ורודה עם קרניים, שחיה קוראת לה מותק, וחיה אמרה, מה הוא יבדוק את מותק, ואני אמרתי לה, כן, הוא יבדוק גם אותך, וגם את מותק! וחיה צחקה ואמרה, יופי, ואני הייתי מבסוט שהצלחתי להרגיע אותה ככה בכזאת מקצועיות.
ואחרי כמה דקות הגיע תורנו, ונכנסנו לרופא, במצב רוח טוב, והרופא נראה עצבני ומתוסכל, ואני אמרתי לו, בקול כזה נעים, שלום, בוקר טוב, מה שלומך, והרופא לא ענה לי, ורק אמר במבטא רוסי, מה הבעיה, ואני אמרתי לו, לחיה יש קצת נפיחות בעין, ורצינו לבדוק את זה, וגם רצינו שתבדוק את מותק, שתראה אם הכול בסדר אצלה, והרופא לא חייך, ולא הגיב, הוא רק הנהן וסימן לחיה לגשת למתקן המוזר הזה של הבדיקה, וחיה המתוקה שלי התיישבה, והניחה את הסנטר שלה על המתקן הזה, והרופא הסתכל לה בעין במשך כמה שניות, ואמר בקול אטום, יש כאן קצת נפיחות, אולי זאת עקיצה, אולי זאת דלקת, אני אביא לכם טיפות ותשימו, ואני אמרתי לו, אוקיי תודה, והרופא לא ענה, הוא קם מהמתקן וחזר למחשב כדי להוציא לנו מרשם, וחיה הגיבורה והמתוקה אמרה לו, רגע! לא בדקת את מותק! והרופא הסתכל על חיה, ואז עליי, ואז על מותק, ובעיניים שלו ראיתי את הדילמה שלו – אם לזרום עם חיה, או לייבש אותה, אם להיות ילד, לרגע אחד, ולבדוק את העיניים של הבובה הוורודה עם הקרניים, או להמשיך להיות רופא קפוא ואטום ומנוכר. אייי הכול קרה בשבריר שנייה, איזה רגע זה היה.
ואחרי חצי שנייה הרופא אמר בקול יבש וקשה, הוא בסדר, הוא בסדר, וחיה אמרה בעלבון גדול, אבל לא בדקת אותה! והרופא אפילו לא ענה לה, אתם קולטים! וכשהוא לא ענה לה, הלב שלי ממש נשבר, הוא נשבר בגלל חיה שלי, שבאמת דאגה לעיניים של הבובה החמודה שלה, אבל הוא בעיקר בעיקר נשבר כי חשבתי על הרופא הזה, על המצב שאליו הוא הגיע בחיים. כלומר, יכול להיות שהיה לו יום קשה, ויכול להיות שהוא עובר תקופה נוראית, ויכול להיות שהוא מותש מעייפות, אבל בסופו של דבר הוא כאן, עכשיו, בחדר הפלורנסטי הזה, עם הילדה המתוקה הזאת, והבובה הוורודה שלה, הוא כאן, עכשיו, והוא בצומת, הוא יכול לבחור – אם לרכך את הלב, ולשחק רגע את המשחק המתוק הזה, "לבדוק" את הבובה, ו"לשאול" אותה שאלות, ולהסביר לחיה בקול נעים ומתוק על המשך הטיפול, והוא יכול גם להקשות את הלב, ולייבש את חיה, ולהישאר רופא קפוא עם משקפיים עכורים ושיער אפור ולב אטום, איייי וזה מה שהוא בחר! הוא בחר להקשות את ליבו.
אייי אייי אייי מאז שפגשתי את הרופא הזה ועד עכשיו אני חושב על הרופא העצוב הזה, ועל הרגע הנוראי הזה, על השנייה הדקיקה הזאת, שבה הוא בחר לסגור את הלב. ורציתי לכתוב כאן, שלדעתי תמיד תמיד כדאי לפתוח את הלב. תמיד! החיים מלאים צמתים כאלה, שבהם אנחנו נדרשים לבחור, אם לחייך לכלב החמוד הזה, אם לחבק את הברסלב הזה שעומד בצומת, אם לצחוק מחידוד לשון של חבר מתיש, אם לצאת למסיבה הזאת בסופ"ש, אם לקפוץ למים הקפואים של המעיין הזה, אם לבדוק את העין של הבובה הוורודה הזאת, אחחחח החיים מלאים צמתים כאלה, שבהם אנחנו נדרשים לבחור אם לפתוח את הלב או לסגור אותו, וצריך לפתוח את הלב, בשביל זה אנחנו כאן בעולם, בשביל זה אנחנו כאן! בשביל לפתוח את הלב! זאת דעתי לפחות. שכוייח.
