לאחרונה נחשפתי במדיה לטרנד לבוש חדש שסוחף את עולם האופנה- חזייה שנלבשת לה באלגנטיות מתחת לז'קט ולא משאירה שום מקום לדמיון. הדבר שהשאיר אותי פעורת פה מול הטרנד החדש היו ההסברים המלומדים שעטפו אותו: "זהו כח נשי חדש שמבטא את עוצמת הנשיות המשוחררת והנועזת", "הקורונה שסגרה את כולנו בבתים יצרה בקשה עמוקה לחופש" , "נשים יותר בטוחות בעצמן ובגופן בעקבות Me Too" וכמובן "החזרה של המראה הנשי אל האופנה" וכן הלאה. מצעד של מילים מכובסות עטופות היטב בניחוח פמיניסטי (למרות שהפמיניסטיות בכלל שרפו חזיות) וכך משכנעים את נשות העולם הגדול וכל מי שאופנה בנפשה לצעוד חצי ערומה ברחוב.
חלקכן ודאי חושבות שהדוסית הממורמרת שבי כותבת שורות אלו מתוך תפיסה דתית שמרנית חשוכה. ובכן, אולי תתפלאו, אבל זו אינה סוגיה שקשורה רק בצניעות. הסטייליסטית שבי, אשת המקצוע שעוקבת שנים אחרי טרנדים ומלווה אלפי נשים בתהליכי עומק בדרך למציאת הבגד הנכון עבורן, היא זו שמזדעקת ותוהה – עד לאן נגיע? בגדים הם בעיניי ביטוי והשתקפות של אופי וערכים פנימיים. הם גם, כמובן, מראה תרבותית אחת גדולה. בפער בין הביטוי האישי למראה התרבותית- נולד לו קונפליקט עמוק בין אידיאל היופי החיצוני לבקשת האני. ערכים כמו: פשטות, ערך עצמי וכבוד לזולת באשר הוא- נמחקו בשיפולי החזייה, בטרנד הכי "חם".
אנחנו מבקשות לעצמנו מקום של כבוד, שחרור ונועזות, אך תמונות של נשים רזות מאוד שמדגימות את הטרנד הלוהט שכבש את מסלולי האופנה – מרחיקות אותנו משחרור וכבוד עצמי. בלי לשים לב אנחנו מאבדות את הזהות החזקה, זו שבטוחה ומשוחררת מבפנים כך שאין לה צורך להפגין זאת דרך צעידה בהלבשה תחתונה ברחוב לעיני כל.
להתנוסס על כרזה בראש חוצות עם חזיה זה לחלוטין סקסי. אני מסכימה עם אקסיומה זו, אבל בו זמנית זה עלול להיות מאוד מביך ולא נעים לסובבים. בעיניי זה מפגן של זילות ולא של עוצמה נשית. חוץ מזה, אם הכל בחוץ, מה נותר בפנים? מה בכל זאת שמור לנו, לבן זוגנו? והאם אין ערך במה שסמוי מהעין? מה ששמור למבט האוהב שלנו ושל אהובנו?
נשים בדור הזה מבקשות לתקן עוולות של שנים, ניצול ודיכוי. לגלות את העוצמה שבנו מבלי לפחד. אני לגמרי בעד המהלך שקורא לחירות אישית, אבל בעיניי הביטוי של זה הוא פנימי ולא בחזה שקופץ בחוץ לעיני כל. הבקשה לשחרור האישה לא צריכה להיות מגולמת בערום כדי להוכיח נוכחות וכח. עוצמה נשית יכולה לבוא לידי ביטוי במראה אסוף, מכבד ומוקפד או צבעוני ונועז- כל אחת לפי טעמה וסגנונה האישי. אנחנו לא חייבות לחשוף חזה כדי להוכיח מי אנחנו בעולם. יש דרכים יותר מועילות והן רבות אגב, אם רק נשכיל להתבונן.
ועוד שאלה ואלי אפילו יותר חשובה מהקודמת- היכן הגבול עובר? והאם הוא בכלל קיים? טרנד החזיות הנוכחי כבר מסמן את הטרנד הבא, זה ללא הז'קט שמסתיר טפח ומגלה טפחיים, או אולי ללא חזיה. בקצב הזה עוד רגע הערום יסומן בתור הדבר הבא. וכמובן שיהיו הצדקות מעולות לזה, הרי זה הדבר הכי טבעי שיש. הרצון להמציא את הגלגל מחדש, בעיקר בעולם האופנה, מעביר אותנו על דעתנו. זה ניכר גם בעולם האיפור והקוסמטיקה הפולשנית שמהנדסת לנו את הפנים יותר ויותר, כך שאולי בעתיד כבר לא נזהה את עצמנו במראה. אנחנו רוצות להתקרב למי שאנחנו, עם האיכויות שבנו ועם הגוף שנולדנו איתו, אבל בפועל אנחנו רק מתרחקות. בשם השחרור וחופש הביטוי איבדנו כיוון ומצפן.
