כשגדעון סער מספר על הישגיו הלאומיים, זה כמעט תמיד נופל לאחת משתי קטגוריות: או מהלך שהזיק למחנה הלאומי, או משהו שנשמע כמו סעיף ברשימה בירוקרטית בפנקס התפעול של עוזר הסמנכ"ל לענייני כוח אדם במוסד ממשלתי שכוח. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת משר המשפטים וממפלגתו חסרת התקווה: הם הצטרפו במרץ רב לחגיגת המינויים הממשלתיים, ומאיישים ג'ובים בקצב של מכונת ירייה.
שנים חיכתה הבירוקרטיה הישראלית למפלת שלטון הימין. כעת באה הבשורה: השמאל שולט בממשלה, הייעוץ המשפטי נמשח למלוכה, והנה נפתחו שערי המינויים, ובהם עוברת בגיל שיירת צדיקים בדרכם לגן העדן המובטח: ג'וב ממשלתי. קשה להיזכר מתי מינו מעטים כל כך רבים כל כך בפרק זמן קצר כל כך.
הדאגה הראשונה במעלה של המפלגות שמרכיבות את הממשלה היא למשורייניהן. במצב המפלגתי הבלתי דמוקרטי הנוכחי המפלגות מתבססות על שריונים ורוצות להוכיח שטובתם מול עיניהן. לכן דאגה הקואליציה לכעשרים משרות ח"כ "נורווגיים" למי שאיישו את שורות המפלגות אך לא נכנסו לכנסת.
תקווה חדשה, למשל, הכניסה לכנסת שלושה נורווגים, מאיר יצחק הלוי, צבי האוזר ומיכל שיר, אבל זו רק ההתחלה. מעבר להם מינו, לכל הפחות, את דני דיין ליו"ר יד ושם, את סאהר אסמאעיל (שנרצח לפני כחודשיים) ליועץ לשרת החינוך, את אבי גנון (בלי מכרז) למשנה למנכ"ל משרד החינוך, ואת שביט מס לרמ"ט משרד המשפטים.
ראה שר החוץ יאיר לפיד כי טוב, והחל לשלוח את מקורביו לקנדה, ניו־יורק, פריז והאמירויות. את גיסתו הוא מינה, כפי שהתגלה השבוע בסערה פורתא, לדירקטורית בקק"ל, ואת הנפוטיזם הצדיק בכך שזו דרכו להילחם בשחיתות. בתקווה חדשה הגיבו ברשימה שהרכיב שר התקשורת יועז הנדל למועצת הרשות השנייה, שכפי שנחשף בדה־מרקר מככב בה קריטריון ה"מקורביזם": מרעייתו של דני דיין, עבור בתומכי מפלגה מוצהרים, וכלה במנכ"לית לשעבר של סער במשרד החינוך.
נראה שהכול הולך בממשלה שמינתה את אורי זכי, בן זוגה של השרה תמר זנדברג, לעמוד בראשות "מרכז הרצל". כישוריו לתפקיד? היה לו פעם פוסטר של הרצל. אבל איך נופתע, כאשר אשתו של שר המשפטים היא מגישה בכירה בתאגיד, עם רייטינג שמדשדש ביחס הפוך למשכורתה המעתירה, מהגבוהות בשידור הציבורי?
הרשימה עוד ארוכה, אך גם משעממת כהפסקת תה במשרד ממשלתי. העיקר הוא שהממשלה מוכיחה שניגודי עניינים אינם עניין לשמאל לענות בו. סיפור אישי: לפני כמה שנים התבקשתי לאשר את צירופי לרשימת מומלצים למועצת הרשות השנייה. גיחכתי. הסיכוי שזה יקרה, אמרתי, הוא אפס. אבל הסכמתי, רק כדי להדגים לבן שיחי כיצד ברגע שהדבר מתפרסם, אף שאני עומד בכל קריטריון ויותר מכך, הבקשה יורדת מן הפרק. ואמנם עם חשיפת הדבר נמלט שר התקשורת דאז מהרעיון באותה מהירות שבה שרי הממשלה היום ממנים את מקורביהם וקרוביהם.
כך, בעוד הימין נתון בסד מינויים, השמאל עולז בהילולת מינויים קואליציונית. המגבלות התאדו, ניגודי העניינים התבטלו, האישורים התאטמטו, והג'ובים מתאיישים בקצב. ממשלת השמאל באה למנות.
הציבור יכול לבקר את נבחריו, ואילו הפקידות היא מבצר אוליגרכי, לא מפוקח ומנותק מהציבור. כעת יש חובה דמוקרטית להשיב לממשלה את הכוח שצברה הפקידות
זכות ההחלטה הגרועה
למרות זאת, במסגרת בולמוס המינויים מתרחשות גם תקלות. לממשלה הזאת קרו שתיים. היא רצתה למנות את עמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, ליו"ר התעשיה האווירית, ואת אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, ליו"ר חברת החשמל. רצתה – אך ועדת גילאור פסלה את המינוי.
ועדת גילאור היא עוד מאחז של הפקידות – אחד מני רבים – בענייני מינויים, במקרה הזה למשרות בחברות הממשלתיות. אחד הנימוקים של הוועדה הוא שהשניים לא נמצאים ב"נבחרת הדירקטורים", המצאה של לפיד מתקופתו במשרד האוצר, שכעת פועלת נגדו. אותה "נבחרת הדירקטורים" היא לכאורה רשימה שבאה להבטיח את כשירות המינוי הבכיר, אך בפועל היא עוד פטנט פוליטי־פקידותי בשירות עצמי.
מאחורי מכבסות המילים על טהרת המינויים, שחיתות הפוליטיקאים, ועדות משפטיות והתאמת המועמדים, עומדת בעיקר פוליטיקה בירוקרטית. הקריטריונים שלכאורה נתלים בהם הם הטעיה שקופה. ראשית, כפי שיעידו אינספור מכרזים תפורים בשירות המדינה, בניסוח קריטריונים מפעילים שיפוטים פרסונליים. שנית, החלת הקריטריונים נעשית באופן סובייקטיבי; מישהו מפרש אותם, מתעדף אותם, וקובע מה רלוונטי למועמד מסוים. ועוד, הקריטריונים פועלים כמסננת לא הוגנת; למשל, עובדי מדינה נוהגים לתת עדיפות "אובייקטיבית" לעובדי מדינה אחרים, אף על פי שהעבודה בשירות המדינה, איך נאמר זאת בעדינות, איננה בדיוק המקור האידיאלי לפיתוח מצוינות תעסוקתית.
כך, מכל הוועדות ומכבסות המילים, הגענו לאבסורד שבו מי שהיה שר הביטחון לא יכול להיות יו"ר של חברה ממשלתית של משרד הביטחון. האם זוהי הפגנת שרירים פקידותית? רמז דק לממשלה הממנה בסיטונות, שלא תשכח מיהי הסמכות האמיתית?
ובכן, הנה המפנה בעלילה: אני תומך לגמרי בסמכותה של הממשלה הגרועה הזו למנות את המינויים הגרועים שלה. גם לטעמי פלמור ופרץ, כמו עוד רבים ממינויי הממשלה, אינם מתאימים. אבל זו אחריותה של הממשלה, ולא של משפטנים, פקידים לא נבחרים ו"נבחרות" מהונדסות.
הטענה הלעוסה לטובת העברת הכוח לפקידות נשענת על תעמולה נגד השחיתות הפוליטית; ואכן הנה לפנינו שחיתות פוליטית בהתגלמותה. אלא שלצידה ישנה שחיתות של הפקידות – בדיוק זו שעצרה מינויים תקינים של ממשלות הימין, ולא חוסמת כמעט את בהלת המינויים הנוכחית.
אינטרסים משולבים בכוח עלולים להשחית כל אחד, מאחרון הפוליטיקאים ועד ראשון השופטים. לכן השאלות שצריך לשאול אינן טכניות – איזו עוד ועדת משפטנים נקים – אלא מהותיות: איך מקשרים בין הסמכות למנות ובין האחריות לתוצאות המינוי? על מי יש יותר בקרה והם כפופים למערכת טובה יותר של תמריצים ועונשים, הפוליטיקאים הנבחרים או הפקידים העלומים?
התשובה חד־משמעית: הפוליטיקה שקופה יותר והציבור מבקר את נבחריו, ואילו הפקידות היא מבצר אוליגרכי בלי אחריות, לא מפוקח ומנותק מהציבור. במהלך רב־שנים נותקה הסמכות מהאחריות, וכעת יש חובה דמוקרטית להשיב את הכוח שנצבר בידי הפקידות לממשלה, שתוכל לפטר ולמנות כרצונה את המוציאים לפועל של מדיניותה.
כשהציבור מפקח בקולותיו על הפוליטיקאים ומינוייהם, מתקיים משחק הוגן: לפעמים הימין מנצח, לפעמים השמאל. המשחק הנוכחי, לעומת זאת, תפור ומושחת מיסודו: הפקידות מנצחת תמיד.
