פבלו כריסטיאני היה יהודי מומר שחי במאה ה־13. שמו מזוהה בעיקר עם מה שמכונה "ויכוח ברצלונה" או "ויכוח הרמב"ן" – אירוע שבו התנצח כריסטיאני כנציג הכנסייה הקתולית עם הרמב"ן, בשאלה מהי האמונה הצודקת או האמיתית יותר, היהדות או הנצרות.
כריסטיאני נבחר לייצג את הכנסייה דווקא משום היותו יהודי, בעל היכרות טובה ומעמיקה עם המקורות היהודיים. בעבור כריסטיאני בוודאי היה זה כבוד גדול להגיע לאותו מעמד כנציג הצד השני, אך זהו כבוד מוטל בספק. מה שהוא ראה כמחווה של הערכה, היה בעצם ניצול ציני בידי הכנסייה. לנוצרים היה נוח להשתמש בו משום שאז הטענות שלו נגד היהדות קיבלו כביכול משנה תוקף: "הנה, אפילו היהודי לשעבר אומר שהיהודים בגדו בבוראם".
נפתלי בנט לא המיר את דתו היהודית כמו כריסטיאני, אך בוודאי את דתו הפוליטית, וגם הוא לא מבין שהוא רק מנוצל כדי לנגח את הימין. כמו כריסטיאני, בנט בטוח שבחרו בו בשל יכולותיו וממאן להפנים את האדישות כלפיו בשמאל והבוז אליו מימין.
הוא כל כך רוצה להיות נאהב בידי השמאל, ומה שמחמיר את חוסר המודעות שלו עצמו למצבו אף בא לידי ביטוי במשפט שמיוחס לו, שלפיו מקבלים אותו בחום באירועים, אבל לא מוכנים להצביע לו. ולמה להם להצביע לו? האם נוצרים היו מעדיפים לקבל את ברכתו של כריסטיאני או של הכומר שנולד לאב ואם נוצרים? כך גם לשמאל אין שום אינטרס להעדיף את בנט על פני לפיד.
ומה באשר לימין? בתיאורים היסטוריים אפשר למצוא חוסר סובלנות של הקהילה היהודית כלפי מי שהחליטו לעזוב את היהדות ולעבור לדת המתחרה והמתעללת. יהודים שכאלה התקבלו בבוז ובזלזול – אותה דרך שבה מתקבל בנט בימין כיום.
בנט לא אומר מילה על רע"ם וחמאס כי הוא מפחד מהשמאל. לו היה אריאל שרון, מזמן היה מתבטא בנושא. אין לו כוח ואין לו סמכות
תמצית הקרע
המרת דתו הפוליטית אינה הדבר היחיד שבגינו רוב הימין בז לבנט. הוא בז לו גם על האופן שבו הוא בוחר להתנהל לאחר שהפנה עורף למחנה האידאולוגי שלו. בשעה שמול הימין הוא מפגין שרירים ואסרטיביות, מול המחנה שהיה רוצה שיאמץ אותו אל חיקו – השמאל – בנט מתגלה כחסר עמוד שדרה ומתנהל בהתרפסות וברפיסות.
היה מצופה מאדם שעושה מהלך כה קיצוני ודרמטי כבנט שיהיה עשוי מחומרים עמידים, אך לא כך הדבר. בנט לא פצה את פיו כשהתגלה שחבר כנסת מרע"ם בקשר עם חמאס, שתק כשלפיד נשא את הנאום שבו אמר שהאנטישמיות היא שנאת זרים, לא אמר מילה על פרשת התלונות הנגרסות של שטרן והעוזרת הבעייתית של רם בן־ברק, וגם לא על המינוי של גיסתו של לפיד לתפקיד בכיר בדירקטוריון של קק"ל. מתי הוא מוצא לנכון להראות שביב אסרטיביות מדומה? רק מול הימין.
חשוב יותר לפרק את האופוזיציה לרסיסים (כפי שציין לפני עלייתו למטוס לוועידת האקלים) מאשר להתייחס לחבירה של חבר בממשלה לארגון טרור. את ישיבת הסיעה האחרונה הקדיש לתדמית הקדוש המעונה שסובל מהסתה אך לא יירתע בדרכו להציל את עם ישראל ומדינת ישראל.
"הצלנו את ישראל מבחירות חמישיות ומנענו קרע בעם", אמר בנט, ששכח שגם מול הנאום המסית של לפיד שאמר שצאצאיו האידאולוגיים של לפיד נמצאים בכנסת – הוא בחר לשתוק. בנט לא מנע קרע בעם, הוא תמצית הקרע.
לא יהיה מוגזם לקבוע כי בנט יצר קרע בעם שאינו פחות מזה של ההתנתקות (גם מאוסלו, אך רבין לא היה ימני באותן שנים, בניגוד לשרון ובנט). הוויכוח בין כריסטיאני ובין הרמב"ן לא היה רק טכני, אלא בעל משמעות סמלית שקובעת מיהו הצודק, וכך גם ההתנתקות.
הרי לא מדובר רק בוויתור על שטחי ארץ ישראל, אלא גם בהענקת כוח למחנה השמאל על חשבון הימין והענקת תחושה לשמאל שהוא הצודק. לא מן הנמנע שבנט עצמו מאמין שהוא עושה מעשה "אמיץ" (בלשון השמאל) כמו ההתנתקות ומעניק לעצמו את התכונות של שרון.
זו מחשבה מנותקת הלקוחה מעולם המדע הבדיוני. בנט לא תרם לביטחון ישראל כמו שרון – שנחשב לאחד המפקדים הגדולים שהיו לישראל – ורחוק מלהשאיר חותם כמותו; הדמיון הוא רק בסימבוליות של התרומה לשמאל, שלא היה זוכה לכך, אילולא המיר שרון את דתו האידאולוגית בהתנתקות.
בנט גם שונה משרון בעמידות. בניגוד לשרון, בנט הוא עלה נידף ברוח, נער פוסטר שנשלח ללחוץ ידיים בוועידות בינלאומיות ולשדר אווירת צחוקים מזויפת עם לפיד ואלקין. אין לו כוח ואין לו סמכות, הוא לא יכול לפטר שרים, לא להעיר להם, והדבר היחיד בעל הסמכות שהוא עשה עד כה היה לנטרל את טליה איינהורן. בנט לא אומר מילה על רע"ם וחמאס כי הוא מפחד מהשמאל. לו היה אריאל שרון מזמן היה מתבטא בנושא.
אפילו הנסיעה שלו לגלזגו טבולה בצביעות אידאולוגית שאי אפשר לשאת. זה בא לידי ביטוי בהשתתפות בשיח "משבר האקלים", אף שכמות גזי החממה שישראל מפיקה הוא מזערי כל כך ביחס לעולם, ונמשך בכך שלא טרח להעיר משהו בנאומו על הצביעות של אותם "אקלימיסטים", שלא מצאו לנכון להנגיש את המקום והשאירו את שרת האנרגיה של ישראל מחוץ לאולם. יום אחרי כן כבר חזר לוועידה עם קארין אלהרר לצידו, מנסה לעקוף את תמר זנדברג משמאל – בנושאי אקלים וגם בענייני נגישות.
נפתלי בנט כבר אינו חלק מהימין. הוא ימני מומר שלא רק הפנה עורף לאידאולוגיה שפעם היה חלק ממנה, אלא גם מתנגח בה. כפי שכריסטיאני לא הסתפק רק בהמרת דתו אלא השתתף בוויכוח הדתי הגדול של אותה תקופה, כדי להוכיח שהוא היהודי הכי טוב שהגויים קיבלו – כך בנט מאותת לשמאל שהוא הימני המומר הכי טוב שהשמאל יקבל. לו הייתי שמאלנית, הייתי מנצלת זאת עד תום.
