כמה שעות אחרי שנודעו ממדי האסון בנחל צפית ביום חמישי האחרון – שיטפון שגבה את חייהם של תשע נערות ונער אחד, במסגרת טיול גיבוש של המכינה הקדם-צבאית בני ציון – החלו להישמע קולות שסיפרו על אופייה של המכינה הזו ועל אישיותו של העומד בראשה, יובל כאהן. אינני מכיר את כאהן וגם לא את המכינה, אך משיטוט באינטרנט עולה שמדובר במוסד שעושה עבודה חינוכית חשובה במציאות הישראלית של ימינו. אך מה שהיה מקומם בקולות הללו, זמן קצר כל כך אחרי שהתמונות הקשות מן הערבה החלו להופיע, הוא הניסיון שלהם לגונן על המכינה ועל ראשה מפני הזעם – המוצדק – על הרשלנות שגבתה את חייהם של עשרה בני אדם; בהשאלה מתחום ההטרדות המיניות, היה כאן מעין "ציפוף שורות" – אך שלא כמו בהקשר של הטרדות מיניות, שם מצופפים שורות סביב קרבן של פגיעה מינית, השורות במקרה הזה צופפו סביב אנשים שככל הנראה טעו טעות חמורה בשיקול הדעת, התעלמו מהאזהרות ולא שעו לסימנים המוקדמים.
"אל תמהרו להגיב", ביקש בפייסבוק אחד מחבריו של ראש המכינה, והוסיף: "איני אומר שלא צריך לחקור, אבל אני יודע שיובל לא צריך אף חקירה ובוודאי אף תוכחה של פייסבוקאים מזועזעים … ליובל יש שוטר אכזרי יותר מכל מערכת פיקוח או אכיפה – יש לו מצפון". ואחרת כתבה: " זה בדיוק הזמן לחבק את יובל, לחזק אותו, להזכיר לו מי הוא, מה כוחותיו, מה סגולותיו, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך – ולתת לו יד ולהחזיר אותו למקום הזה בדיוק". אחרים סיפרו על עברו הצבאי של כאהן, על עולמו הערכי, על האחריות שלו ועל פועלו למען החברה.
הכול טוב ויפה, ואינני מתכוון לשלול את ההישגים והמעלות הללו, אך כיצד ייתכן שהגוורדיה הזו, ששותפים לה חלק מאנשי המכינות הקדם-צבאיות, מניחה לחברות האישית עם כאהן ולהיכרות עם פועלה של המכינה לסמא את עיניה? כיצד אפשר להתייצב לצדה של הנהגת 'בני ציון', להצהיר על חיבוקים ועל חיזוקים, ולא לקחת בחשבון את העובדה שהתחולל כאן אסון שניתן היה למנוע, שלא נמנע בגלל שיקול דעת לקוי?
האסון הנורא בנחל צפית ליכד סביבו רבים בחברה הישראלית, שחשו צער טבעי ואנושי על נעורים שנקטעו בצורה אכזרית כל כך. אך אסור שההערכה למפעל המכינות תפחית במשהו את החובה לקחת אחריות על האירוע הזה. נדמיין לרגע שהמטיילים בנחל צפית היו נערים חרדים בטיול עם הישיבה שלהם – האם גם אז היו נשמעים דברי תמיכה, ואנשים שמפצירים "להמתין רגע" ו"לא לשפוט בחומרה"? התשובה היא לא; סביר להניח שהיינו שומעים אמירות בסגנון "הם יוצאים לטייל בלי מים, ואז מצפים שיחלצו אותם". אבל המטיילים לא היו חרדים, ומארגני הטיול הם "מלח הארץ", ו"מלח הארץ" לא באמת יכולים לטעות בשיקול הדעת. הם ערכיים, מוסריים, מצפוניים, ועכשיו, ממש עכשיו, עוד לפני הלוויות, הזמן המתאים לחבק אותם.
על שלושה דברים אין מחלוקת: כל אדם זכאי עד שתוכח אשמתו; השיח ברשתות החברתיות מתלהם מדי, ונוטה למשפטי שדה מהירים; מכינת 'בני ציון' והעומד בראשה הם אנשים טובים ויקרים. אבל הכעס על הרשלנות הזו – שאולי נבעה, כפי שאמר בתקשורת אחד מבוגרי המכינה, מהלך רוח של יוהרה מאצ'ואיסטית שרווח במוסד – הוא כעס טבעי ומוצדק, והבחירה לחבק בעת הזאת את האחראים לאסון – לכאורה, לכאורה – משדרת מסר בעייתי גם כלפי הוריהם של הנספים באסון, וגם כלפי הציבור. אליטה תרבותית שמצופפת שורות סביב בניה – ערכיים ומוסריים ככל שיהיו – גם כשהם סרחו, מוכרחה לעשות בדק בית.
