מטיילים שעברו ביום שישי שעבר בעמק האלה יכלו לראות קבוצה של עשרות אנשים לבושים לבן, רבים מהם בני הקהילה האתיופית, מטפסים במעלה תל־עזקה עם ספרים וכלי אוכל בידיהם. חג הסיגד אמנם צוין ביום חמישי כ"ט במרחשוון, אבל החוגגים בתל־עזקה לא התבלבלו. הם השתתפו באירוע ייחודי שמתקיים זו השנה השנייה תחת הכותרת "טרום חג הסיגד". זהו מסע שנועד להעצים את המודעות לחג ומסריו בקרב צעירי הקהילה ואנשים מכל חלקי החברה הישראלית.
מאחורי האירוע עומד דרור דסה, יזם חברתי בן הקהילה האתיופית. דסה הקים ומנהל את "תרבות בטבע", מיזם לטיולים, מסעות וסדנאות בעברית ובאמהרית. המטרה היא לחבר בין ישראלים דוברי עברית לדוברי אמהרית, ובין הורים לילדים בקהילה האתיופית, כדי לגשר על פערים תרבותיים ובין־דוריים. "טרום חג הסיגד" הוא אחד האירועים שבאמצעותם מיישם דסה את מטרת המיזם שלו.
דסה עלה לארץ מאתיופיה בשנת 1990, בהיותו בן שמונה. מאירועי הסיגד באתיופיה הוא זוכר רק מעט. "גדלתי בכפר אמבובר, ואני זוכר רק את המראה של ההר שאליו עלינו, ואת האנשים לבושים בלבן". כדי לשחזר את אירועי הסיגד, נעזר דסה בדור הקודם. "כשאני הוגה רעיון אני הולך למקורות שלי, ואלו ההורים. מכיוון שאבא שלי נפטר לפני שנה וחצי, נעזרתי באימי. בין השאר היא הזכירה לי את הכתונת הלבנה שסבתא שלי תפרה עבורי במיוחד עבור הסיגד".
אירועי הסיגד במחוז אמבובר באתיופיה, שבו גדל דסה, היו מתחילים בהתקבצות של כל היהודים לכפר היהודי שלמרגלות ההר, לקראת החג שחל חמישים יום לאחר יום הכיפורים. בשל מצוקת מקום חלקם היו מתארחים בבתים של גויים, ומתגמלים אותם בבשר שהוגש בסעודת סיום הצום. בבוקר החג כולם היו טובלים בנהר, לובשים בגדי חג לבנים ומתכנסים בבית הכנסת. ספר התורה של הקהילה, ה"אורית", היה מוּצא ומונח על ראשו של ילד קטן, כביטוי לטהרה. לאחר מכן היו עולים כולם להר הסיגד כשבראשם צועדים הכוהנים והקייסים. חלק מהעולים על ההר היו נושאים על ראשם או גבם אבן כדי לבטא הכנעה והתבטלות מול הקב"ה, מוטיב דומיננטי ביהדות אתיופיה. בראש ההר היו הכוהנים והקייסים מתכנסים במתחם מסומן לפני הקהל, ועד אחר הצהריים עמדו כולם והתפללו, כשהם נתונים בצום.
דסה חיפש הר לשחזר בו את העלייה להר הסיגד ובחר בתל־עזקה, שמפסגתו משקיפים על עמק האלה, המקום שבו התקיים הקרב בין דוד לגוליית. דסה מכיר את המנהג של בני הקהילה בארץ לקיים את אירועי הסיגד בטיילת ארמון הנציב המשקיפה על העיר העתיקה בירושלים, אך לדבריו האירוע הציבורי לבש אופי של הודאה על העלייה לארץ ישראל, ובכך הוא שונה מהטקס המקורי שנהגו לקיים באתיופיה. הרב ד"ר שרון שלום, שהשתתף גם הוא באירוע "טרום חג הסיגד", נוהג לומר שבאתיופיה התוכן הדומיננטי של הסיגד היה חידוש הברית. רק בראשית שנות השמונים, לאחר שראשוני ביתא ישראל זכו להגיע לארץ, הפכה הכמיהה לירושלים לתוכן הדומיננטי של החג, בתקווה שהדבר יתרום לזירוז העלאת שאר בני הקהילה שנותרו אז באתיופיה.
בארגון האירוע בשבוע שעבר היו שותפים גם המטה לשילוב יוצאי אתיופיה במשרד ראש הממשלה והקריה האקדמית אונו. בין המשתתפים היה גם השחקן טל פרידמן שעלה להר עם בתו המאומצת, בת לקהילה האתיופית. דסה גייס פעילים בולטים מהקהילה האתיופית להנחיית המסע, ובהם הרב שרון שלום, העיתונאית ציונה דסטה נגה, ושרה סהלו־אלבז, מטפלת הוליסטית רב־תחומית ומרצה. סהלו־אלבז הייתה רק בת שש כשעלתה לארץ עם הוריה מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה. מחג הסיגד באתיופיה היא זוכרת רק את ההכנות המרובות ואת המאמץ לשמור על לובן הבגדים לקראת העלייה להר. היא מספרת שבדרך כלל אינה אוהבת להשתתף באירועים על תקן של "אתיופית מחמד" כלשונה, ובכל זאת נענתה לבקשתו של דסה משום שחשה כי מדובר בהזדמנות אמיתית לחשוף אנשים למסרים הרוחניים של הסיגד ושל הקהילה האתיופית.
"זה אולי נשמע מתנשא, אבל גם בטיפולים שלי אני מרגישה שבשימוש שאני עושה בחכמה האתיופית, אני מגלה סודות מבית ראשון ושני", אומרת סהלו־אלבז. "לבני הקהילה שלנו יש תפקיד, חובה ואחריות לחשוף את החברה הישראלית למשאבים הרוחניים שלנו". אחד התכנים שהחברה הישראלית יכולה לקחת מהסיגד, לפי סהלו־אלבז, הוא הלכידות הקהילתית. "חמישים יום אחרי יום הכיפורים, שהוא יום מאוד אישי, אנחנו נכנסים לסיגד כקהילה, מתוך אחדות וערבות. כל העניין של החג היה לעשות את כולו ביחד. לעלות להר ביחד ולחגוג שם יחד ללא חומות והפרדות".
להרים את הראש
אירוע אחר שיזם דסה הוא מסע לילי בעקבות גיבורי המסע מאתיופיה דרך סודן לירושלים. במסע שהתקיים לפני כחצי שנה, השתתפו 50 סטודנטים וחברי סגל ממוסדות שונים להשכלה גבוהה ברחבי הארץ. המשתתפים שמעו סיפורי גבורה ועדויות של משתתפים במסע מאתיופיה, והאירוע הסתיים בטקס לזכר הנספים בדרך, באנדרטה שהוקמה לזכרם בהר הרצל.
דסה עצמו לא עלה לארץ דרך סודן אלא הגיע בטיסה, אבל מה שמנחה אותו בכל פעולותיו הוא משפט קצר שאמר לו אביו, טקלו: "אל תשכחו מאיפה באתם". "גם חג הסיגד וגם הנצחת הנספים מסודן הם חלק מהמורשת של הקהילה, שהחברה הישראלית צריכה להכיר יותר", הוא אומר. "בשנים האחרונות נעשות יותר פעולות להכרת הסיפור שלנו, אבל אפשר לעשות יותר".
לפני כמה ימים הרצה דסה לפני תלמידי תיכון במרכז הארץ על חג הסיגד. במהלך ההרצאה זיהה שלושה תלמידים מהקהילה האתיופית שיושבים בסוף הכיתה. "כשניגשתי ושאלתי אותם למה הם יושבים בסוף, הם הרכינו את הראש. אמרתי להם שירימו את הראש ושהם לא צריכים להתבייש במסורת שלהם. אני חושב שהקהילה שלנו צריכה להסביר את עצמה יותר, ולא להתבייש במקורות שלה. אסור להסתפק רק במאכלים ובריקודים עם הכתפיים. הסתכלו עלינו בזלזול וייחסו לנו תמימות, אבל זה לא הסיפור שלנו. עכשיו אנחנו הצעירים קמים ואומרים: אנחנו גאים במה שיש לנו, ומביאים את המורשת והמסורת שלנו לתודעה הציבורית מתוך עוצמה".
