ככל שהמרוץ לתקציב מתקרב לקו הסיום, יש מי שמנפחים את המשימה הזו לממדים כמעט מיתיים. ראש הממשלה מגדיר את העברת התקציב כ"משימה כבירה, חשובה, ציונית ממדרגה ראשונה", כזו שתציל את ישראל מסחרור אינסופי ומהידרדרות לכאוס. אבל יותר משהתקציב חשוב למדינה הוא חשוב לממשלה, שתלויה בו להישרדותה הפוליטית המיידית. אם התקציב לא עובר, הממשלה מתפרקת מיד וכל חבריה יידרשו להעמיד את עצמם שוב לבחירת הציבור; חלקם צפויים לפגוש את אחוז החסימה מהצד התחתון שלו. זו הסיבה שכל שרי הממשלה יצאו מרוצים מהתקציב, ואין חבר קואליציה שלא בא על סיפוקו. כל משרד ממשלתי קיבל את דרישותיו, ואפילו כסף לחתולי רחוב נמצא בתקציב. מנסור עבאס קיבל כל כך הרבה, שהוא הכריז על נכונותו להעביר 100 מיליון שקלים לחרדים באופוזיציה.
את בעיית הגירעון העצום שהתפתח בעקבות משבר הקורונה טאטאו בינתיים מתחת לשולחן, וגלגלו את הטיפול בה לתקציב הבא. יש היגיון כלכלי בדחייה, מכיוון שטיפול בגירעון משמעו קיצוצים בתקציבי המשרדים והעלאת מיסים על האזרחים, צעדים שעלולים להקשות על המשק לצאת מהמשבר בטווח המיידי.
אלא שגם אם מחליטים שלא לקצץ, זה לא אומר שצריך לפזר בלי הבחנה. אם התקציב הבא אמור לטפל בבעיית הגירעון, אי אפשר להעביר אליו גם את כל הסכמי השכר הגדולים שצריכים להתחדש. בעסקת החבילה שנחתמה השבוע בין הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים, הסכימו אלה להקפאת שכר זמנית במגזר הציבורי, עם הבטחה להסכם מסגרת חדש שייכנס לתקציב 2023־2024. כחלק מהעסקה קיבל יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד הבטחה להגדלת שכר המינימום ותוספת של יום חופשה בשנה, ובתמורה יחכה שנה אחת לתוספות השכר שתכנן למגזר הציבורי.
ההסתדרות היא רק אחד הגורמים שהתבקשו לחכות לתקציב הבא. מלבדה ממתינים בתור גם הסכם השכר עם הרופאים שצריך להתחדש אחרי עשור, ואיתו התוספות התקציביות הניכרות להסכם עם המתמחים; הסכם שכר עם הסתדרות המורים, שמצפה להעלאות שכר משמעותיות מאוד לכ־130 אלף מורים; וכך גם אוכלוסיות אחרות שביקשו ונדחו: מטפלות בפעוטונים, חיילים בסדיר, עובדי מנהל ומשק בבתי החולים הציבוריים שנמצאים בסכסוך עבודה מתמשך. עד 2023 הרשימה הזאת תתארך בעוד כמה קבוצות, אך הממשלה הנוכחית אולי כבר לא תהיה איתנו, אם להאמין לכמה שיחות שדלפו לאחרונה מפי חבריה בעצמם.
כדי להעביר את התקציב הנוכחי ולשמור על הקואליציה, שילמה הממשלה את כל דרישות המשרדים השונים עד תום. גם כדי להעביר את הרפורמות שהיא מתגאה בהן – הרפורמה החקלאית, העלאת גיל הפרישה לנשים, אגרות הגודש – נדרשה הממשלה לשלם סכומים גבוהים להרגעת ההתנגדויות. אבל הצורך הפוליטי להעביר תקציב יחזור שוב בשנה הבאה, לקראת תקציב 2023־2024. הפוליטיקה לא תשתנה עד אז באורח פלא, וגם בעוד שנה הקואליציה תימצא בסכנת פירוק אם לא תעביר תקציב. לאלה תוסיפו הסכמי שכר שונים הנאמדים בעשרות מיליארדי שקלים, ותבינו שהתקציב הבא לא יכלול בשורה גדולה לצמצום הגירעון, כנראה להפך. תפוח האדמה הלוהט נדחה להמשך הדרך, וספק אם מישהו יעז להרים אותו.
סדר עדיפויות תמוה
התקציב הוא מבחנה הגדול של הממשלה, אבל לעומד בראשה הייתה מעט מאוד השפעה עליו. דווקא ימינה, מפלגת "לא פרנסה לא מעניין", ויתרה מראש על המשרדים הכלכליים ונתנה לליברמן את המפתחות לכלכלה. יותר מכל עמיתיו בממשלה, התקציב החדש עוצב בצלמו ובדמותו של יו"ר ישראל ביתנו. ליברמן קיבל אוטונומיה מלאה (לא שביקש ממישהו) לניסוח התקציב, דרש גם את ועדת הכספים וגם את ועדת הרפורמות לחברים ממפלגתו, נתן יד חופשית לבכירי האוצר לשלוף את הרפורמות שעליהן חלמו בשנים האחרונות, וקיבל מסלול מהיר לאישור התקציב והרפורמות.
בנט אולי טוען שהעברת תקציב היא המעשה הכי חשוב וציוני של ממשלתו, אבל הוא מסר אותה במיקור חוץ למפלגה שנמצאת בגוש של ראש הממשלה החליפי. מלבד ליברמן, השרה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על התקציב היא השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, שראויה לקרדיט הרבה יותר מראש הממשלה. זנדברג הכניסה לתקציב, ביישום מיידי מיום שני, מס קנייה על כלים חד־פעמיים בגובה 11 שקלים לקילו פלסטיק.
השרה ממרצ גם הוציאה מחוק ההסדרים רפורמה שהופיעה בטיוטה הראשונה שלו, לייעול הליכי רגולציה במשרד להגנת הסביבה. על פי הערכות משרד האוצר, הרפורמה הזו הייתה יכולה לחסוך למשק כשניים־שלושה מיליארד שקלים בשנה. בפרק אחר של חוק ההסדרים, העוסק ברשות הרגולציה החדשה, הצליחה זנדברג לוודא שכל משרדי הממשלה יידרשו לשקול מעתה שיקולים סביבתיים בבואם להחיל רגולציה. גם מהרפורמה לרישוי עסקים הוחרגה אחת הרגולציות המכבידות ביותר של המשרד להגנת הסביבה.
כשבנט עלה על הבמה בוועידת האקלים בגלזגו והבטיח ש"ישראל תגיע לאפס פליטות פחמן עד 2050", הוא אימץ למעשה את סדר היום של מרצ. משבר האקלים וסוגיות הסביבה הם חלק מהאג'נדה של מפלגת השמאל כבר זמן רב, עוד הרבה לפני שנפתלי בנט גילה את משרד ראש הממשלה ואת ההתחממות הגלובלית. אבל בתוכנית היעדים של משרד ראש הממשלה משבר האקלים מופיע במקום גבוה. מבין הבעיות הבוערות של מדינת ישראל, שנמצאת בכל זאת בסביבה עוינת ומתמודדת עם הרבה מאוד אתגרים כלכליים חשובים, סדר העדיפויות הזה נראה תמוה: האומנם אין לממשלה הזו בעיות חמורות יותר לטפל בהן?
בנט לא עשה את זה על בסיס שכנוע עמוק, אלא מחוסר ברירה: הודות לקואליציה שהוא עומד בראשה, כל נושאי המדיניות האחרים הוסרו מעל השולחן. באין לראש הממשלה אפשרות לקדם מדיניות כלכלית או ביטחונית שבעבר אולי האמין בה, הוא מאמץ עד תום את האג'נדה של תמר זנדברג והופך אותה לחזות הכול. מה קל יותר מאימוץ סדר יום שנשמע הכי טוב ומעורר הכי פחות מחלוקות? למי לא אכפת מהסביבה, מזיהום האוויר או מיערות הגשם? במיוחד כשזה בא עם הזדמנות להתחכך עם שועי עולם בגלזגו, והרבה תמונות יפות וכותרות מחמיאות.
לדברים עצמם אין באמת משמעות. ההשפעה של איפוס הפליטות של מדינת ישראל על מצב האקלים העולמי היא שולית; בכל זאת, המדינה שלנו מאוד מאוד קטנה. בנט לא יכול להבטיח להפחית את כמות הפליטות של ישראל בשבוע הבא, קל וחומר לא בשלושים השנים הקרובות. עד כה מדינת ישראל לא עמדה ביעדים הצנועים שכבר הציבה, ואין שום סיבה להאמין שזה צפוי להשתנות. היעד של אפס פליטות מבוסס על קיומה של טכנולוגיה שטרם פותחה, שלא לדבר על כך שבנט לא יכול להתחייב שהוא יהיה בתפקיד ב־2023, בוודאי לא להתחייב לטווח של שלושה עשורים קדימה.
ההתנהלות הכלכלית של נפתלי בנט משקפת גם את התנהלותו הפוליטית. ההבטחות שהשמיעה ימינה לפני הבחירות לקצץ ברגולציה, להוריד מיסים ולהפוך את ישראל לגן עדן סינגפורי, אוחסנו, כך נראה, לצד ההסכם שלא לשבת עם עבאס ולא לתת ללפיד ראשות ממשלה. הורדת מיסים ודאי אין בתקציב הזה, ועם כל ההבטחות ששר האוצר ליברמן מפזר, לא נראה שזה יקרה גם בתקציב הבא.
המלחמה הגדולה ברגולציה תורגמה בסופו של יום לרשות רגולציה מסורסת, בלי סמכויות קצה, שעברה את המגרסה של גלעד קריב וגבי לסקי. תמר זנדברג קיבלה לא רק את האפשרות לקדם את תפיסת עולמה במשרד שהיא עומדת בראשו, אלא גם השפעה על כל שאר המשרדים. נפתלי בנט יגזור את הסרט על רשות רגולציה שהתרוקנה מתוכנה המקורי, אבל התמלאה בתוכן חדש: כזה של "זכויות אדם" ו"שיקולים סביבתיים". במקום רשות שתקצץ בבירוקרטיה במצ'טה, קיבלנו רשות עם סמכויות מוגבלות מאוד לצמצום הרגולציה, אבל כזו שפותחת פתח נרחב להתערבות של יועצים משפטיים ושל בג"ץ. מהאנשים שעמדו בראש ההתנגדות לכוחו העודף של בית המשפט העליון, קיבלנו גוף חדש שלא יצמצם רגולציה אבל יגדיל את ההתערבות השיפוטית.
הצורך הפוליטי להעביר תקציב יחזור שוב לקראת תקציב 2023־2024. הפוליטיקה לא תשתנה עד אז באורח פלא, וגם אז הקואליציה תימצא בסכנת פירוק אם לא תעביר תקציב
אל תבנו על זה
הממשלה הציגה השבוע את תוכנית הדיור הממשלתית, הכוללת שורה ארוכה של צעדים שמטרתם בלימה של עליית מחירי הדיור. התוכנית איננה מתיימרת אפילו להוריד את מחירי הדיור, מטרה שממשלות קודמות הוכיחו שהיא בלתי אפשרית להשגה. תחום הדיור נמצא במרכז סדר היום הכלכלי כבר יותר מעשור, והממשלות עדיין לא מצליחות לפתור את הבעיה היסודית שלו: היצע הדירות לא מדביק את הביקוש. וכשהביקוש גבוה אבל ההיצע נמוך, יודע כל מי שעבר שיעור ראשון בכלכלה – המחירים עולים.
גם כשמשה כחלון השקיע את מרב מאמציו, כולל קבלת כל הכלים הממשלתיים האפשריים לטובת הנושא, מחירי הדירות סירבו לרדת. הסיפור פשוט: מדינת ישראל לא מצליחה לייצר מספיק דירות שיספקו את הביקוש הגבוה לדירות. זה מתחיל במחסור בקרקעות זמינות לבנייה, בעיקר באזורי הביקוש, וממשיך בהליכי תכנון ארוכים, בקשיים מול רשויות מקומיות שלא תמיד מוכנות לבנייה מסיבית בשטחן, בבירוקרטיה מורכבת וממושכת סביב הוצאת היתרי בנייה, ובתהליכים המתישים בוועדות הבנייה המחוזיות והמקומיות. שנים ארוכות חולפות מהרגע שיזם מחליט על פרויקט ועד שבניין עומד על הקרקע. לזמן הרב הזה יש עלויות, שגם הן מעלות את המחירים.
גם התוכנית החדשה, למרות יעדיה השאפתניים, לא תצליח כנראה להגדיל את ההיצע, בוודאי לא באופן שיוריד את המחירים. גם אם הממשלה תגיע ליעד של 75 אלף התחלות בנייה בשנה (מספר שלא הגענו אליו בעשור האחרון), לא בטוח שהבנייה הזאת תפתור את הבעיה. המספרים האלה יכולים להגיע מבנייה בפריפריה, למשל, שבה יש פחות בעיות תכנוניות ואחרות, אבל לבנייה כזו לא תהיה השפעה על מחירי הדיור.
הפתרון של התוכנית החדשה לבירוקרטיה הממשלתית ולתהליכי התכנון הארוכים היא "הירתמות רחבה של הממשלה להגדלת ההיצע", באמצעות פורום מנכ"לים לשיתוף פעולה ממשלתי להסרת חסמי דיור. מפתיע אמנם שעד כה הממשלה לא הייתה רתומה כל כולה לפתרון משבר הדיור, אבל נחמד לשמוע שבכל זאת יש התגייסות לעניין. בפועל, קשה מאוד לגרום לכל הגופים הללו – מנהל התכנון, הרשויות המקומיות, רשות מקרקעי ישראל, משרד הפנים, משרד השיכון, משרד האוצר ועוד – לעבוד יחד, כך שהקשיים הבירוקרטיים לא צפויים להיעלם בקרוב. מי שרואה בעיני רוחו תנופת בנייה מסיבית, צפוי להתבדות.
גם השוכרים צריכים דירות
כשהממשלה לא מצליחה לבצע את התפקיד שלה ולהגדיל את ההיצע, היא פונה לדרך הקלה ומאשימה את הביקוש. מחירי הדירות עולים מכיוון שישנם "ביקושים עודפים" מצד משקיעים, אמר השבוע שר הבינוי והשיכון זאב אלקין. לכן התוכנית מציעה להגדיל את מס הרכישה למשקיעים על דירות ל־8%, מה שירחיק אולי חלק ממי שתכננו לרכוש בקרוב דירה להשקעה.
הרעיון של מלחמה במשקיעים רווח כבר כמה שנים, בעידוד של חלק מכלי התקשורת. אבל בניגוד לתדמית שמנסים לייצר להם, משקיעים הם לא עשירים רשעים שלוקחים דירות מהזוגות הצעירים המסכנים. בסוף, הדירות הללו משמשות לצורכי דיור של אנשים אחרים, שפשוט גרים בהן בשכירות. העלאת מס הרכישה לא תייצר עוד דירות בשוק, אלא רק תעביר אותן מסטטוס של "דירה בשכירות" לסטטוס של "דירה בבעלות". במילים אחרות: המדינה מעדיפה את מי שגר בדירה בבעלותו, על פני מי שגר בדירה שכורה.
מטרת המדיניות הממשלתית צריכה להיות הגדלת מלאי הדירות בכלל, לא דווקא הגדלת הדירות בבעלות. במיוחד מכיוון שהשוכרים הם לרוב בני המעמד הנמוך, אנשים שאין להם האמצעים לרכוש דירה, גם אם פתאום יצאו למכירה דירות רבות שהיו מיועדות להשקעה. מדובר בכשליש מהציבור שגר בשכירות במשך פרק זמן של כמה שנים לפחות. בישראל שולטים בשוק השכירות משקיעים פרטיים, ואין כאן כמעט שוק מוסדי של שכירות ארוכת טווח, למרות הניסיונות הממשלתיים לגדל שוק שכזה.
אם נוציא את המשקיעים מהשוק נמצא את עצמנו במצב שבו בני המעמד הבינוני־גבוה אמנם יגורו בדירה בבעלותם, אבל לבני המעמד הנמוך לא יהיה איפה לגור בכלל. הגדלת המס לא תייצר יותר היצע, רק תשנה את מי שגר בנכס, ולא ברור מדוע הממשלה מעדיפה דווקא את הרוכשים על פני השוכרים. הניסיון לדכא את המשקיעים בשוק שבו המחירים גבוהים ממילא, עלול להתנקם דווקא בשכבות החלשות ביותר בחברה.
