בזמן שאתם קוראים שורות אלה, הוכתרה כבר בשעה טובה ומוצלחת ראש(ת?) עירייה חדשה לעיר בוסטון, והיא בת מיעוטים. זה פחות או יותר כל מה שאתם ותושבי בירת מסצ'וסטס צריכים לדעת עליה. בעידן הפרוגרסיבי המבקש להשתלט על ארה"ב, לא ממש משנה אם את או אתה בעלי כישורים מנהליים ראויים, ואם יש לכם ולכן כריזמה מנהיגותית מתפרצת; מה שחשוב הוא שתשתייכו לקבוצה מוחלשת אחת לפחות. הצלחתם להיות גם נשים וגם לא־לבנים? ברכות! הדרך לשלטון סלולה בפניכם, מרופדת בשטיח תקינות פוליטית אדום בוהק.
לקו הסיום במרוץ לראשות עיריית בוסטון הגיעו שתי נשים, שתיהן חברות מועצת העיר מהמפלגה הדמוקרטית. האחת היא מישל וו, אישה ממוצא טייוואני, שהגיעה למקום הראשון בפריימריס; האחרת היא אניסה אסעיבי־ג'ורג', שדשדשה מיד אחריה ונדרשה להפעיל את כל התותחים מול המתמודדת המובילה שהזרות נשפכת ממנה. ומה טוב יותר מאשר מפגן ססגוני של זהות מעורבת, כדי לנטרל את היתרון האקזוטי של המתחרה? אז נכון, הגברת אסעיבי־ג'ורג' היא אמריקנית ממוצא חצי־ערבי חצי־פולני, אבל בואו לא ניתן לכמה נתונים גנטיים להפריע לנו בדרך להצהרה ההיסטורית: ראש העיר בוסטון – נבחרה מי שנבחרה – היא אישה ובת למיעוט שאינו פריווילגי.
לא כולם קונים את הפוזה הצבעונית של אסעיבי־ג'ורג'. למען האמת, גם היא עצמה לא תמיד כפרה בהשתייכותה לגזע הלבן. ככלות הכול, די בהצצה חטופה במראה כדי לגרום לה להודות שהצד התוניסאי שלה די נכנע לחיוורון האירופי מצד אמה. אזרחי ארה"ב נדרשו לא פעם להצהיר בטפסים רשמיים על השתייכותם הגזעית – לבנים או לא־לבנים – והגברת המדוברת לא היססה בעבר לסמן במשבצת הנכונה את הזהות שהתאימה לה בזמנו. אבל כמקובל בעידן האולטרה־מודרני, גם הזהות שלך נתונה לגחמות הזמן, והצהרות עבר בעניין הן בסך הכול אמת לשעתה. היום אסעיבי־ג'ורג' כבר מקוטלגת כלא־לבנה – קטגוריה שמתיימרת להציג גאווה אתנית, על אף שהיא מאופיינת על דרך השלילה בלבד.
זה יכול היה להישאר בגדר קוריוז אמריקני משעשע, לולא מנהג ישראל לשאת עיניים מערבה מכאן, להתקנא ולאמץ מוטיבים מרכזיים בתרבות משתנה. את התה ששופכים בבוסטון לוגמים פה בשלוקים רעבתניים, כך שבמוקדם או במוקדם־יותר, הפרוגרסיה תתעקש להציב אותנו במבחני תרבות, שלידם מחלוקת טופסי "הורה 1 והורה 2" תיראה כמו מסיבת פיג'מות חיננית של בנות כיתה ג'.
מאחורי מהפכת המוחלשים אין שום מהפך. שלטון האנדרדוג הפך את התמונה כך שישתלם לאמץ זהות זרה לצורך ניצחון בבחירות, אבל הוא עדיין מנציח את הכלל האבולוציוני של "החזק שורד"
החלפת עריצים
עד לפני שנים מעטות בלבד, התקינות הפוליטית דרשה מאיתנו להיות עיוורי צבעים. לא לבחור מועמדים ולא לאייש תפקידים לפי מוצא, אלא רק על פי כישורים מקצועיים ויכולות אנושיות. היום אותן שאלות שאסור היה להעלות על דל הטופס הממלכתי, הפכו לסעיפי חובה בדרך לאפליה מתקנת. המהפכה הלבנה האנטי־גברית, המסמנת כל הצלחה ככזו שנובעת מפריווילגיה חברתית, יצרה גזענות הפוכה ואפליה גסה נגד מגדר שלם, בטח אם הוא מאותגר פיגמנטית.
אדם לבן, על פי הקריטריונים האמריקניים, הוא "כל אדם הרואה עצמו חלק מלאום או מקבוצה אתנית שמוצאם באירופה, במזרח התיכון או בצפון אפריקה". כן, רואה עצמו. כי אמת אובייקטיבית זה כל כך 1960. העניין הוא שדווקא יש אמת. והאמת היא שיש סיבות טובות לקדם נשים ומיעוטים כתנועת־נגד להדרה דאשתקדיים, אבל שוויון והוגנות אמיתיים לא אמורים להיות תלויים בזהותו של המנהיג או המחוקק. העולם צריך להיות הוגן יותר, נקודה. וכל מנהיג – ללא הבדל דת, גזע ומין – אמור לחתור לצדק, גם אם לא חווה על בשרו אפליה או הדרה מכל סוג שהוא.
ההיסטוריה מלמדת שדווקא המהפכנים הגדולים ביותר – אלה שסחפו המונים בשם חזון אצילי – נפלו לבורות שהם עצמם יצאו נגדם. המהפכה הצרפתית גדעה תחת להב הגיליוטינה את ערכי השוויון והחירות שהיא עצמה הנחילה; השוויון הכלכלי־חברתי של המהפכה הקומוניסטית נקטל יחד עם מיליוני מתנגדי משטר, ששרדו היטב את השלטון המלוכני אך נשחטו בידי הערכים הנשגבים של הדיקטטורה הדורסת. פעם אחר פעם המפגינים נגד דיכוי הפכו למדכאים פי כמה. בדיעבד התברר שהם לא באמת חתרו לשוויון, רק להחלפת השלטון ולרענון שורות העריצים. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אבל לא צריך להמתין עד שערי הלבה הרותחת כדי להבחין שסטינו מהדרך.
למעשה, מאחורי מהפכת המוחלשים אין שום מהפך. מדובר בעוד ניצחון החזק על החלש, רק בהפוך על הפוך. שלטון האנדרדוג הפך את התמונה כך שישתלם לאמץ זהות זרה לצורך ניצחון בבחירות, אבל הוא עדיין מנציח את הכלל האבולוציוני של "החזק שורד". הכוחנות המודרנית דורשת ממך להיות בעל עבר מוחלש, כשהדרך המבריקה לצבור כוח היא כרגיל החלשת האחר: הפעם, האויב המכונה "פריווילג". כל מה שהשתנה פה זו ההגדרה מי חלש ומי חזק. כל השאר נותר כשהיה – מופלה, מדיר, רומס.
אגב, מישל וו ניצחה בבחירות בבוסטון. אולי זה אומר שגם בתוך השיגעון הפרוגרסיבי יש עדיין יתרון לאמת על האמת הנרטיבית. ברכות, מסצ'וסטס.
