הפגנת הימין בתל אביב: משהו נכון מתעורר

אחרי כמה שעות בהפגנת הימין בכיכר הבימה התרחקתי קצת מההמון, וכמה אנשים ביקשו להצטלם איתי. נעניתי בשמחה. פתאום ניגש אליי גבר גבוה עם עיניים עצובות ואמר לי שהוא אוהב לשמוע אותי ברדיו. הודיתי לו. הוא אמר לי שהוא אבא של שון מונדשיין. רציתי לשאול אם גם שון אוהב לשמוע אותי כי לא זיהיתי את השם, אבל הוא הקדים אותי ואמר "מאסון הנגמ"ש בשג'אעיה". פתאום הבנתי את העיניים העצובות, והשתתקתי כמו שאני נוהג לעשות כשאין לי מילים נכונות.

אבא של שון, מנחם מונדשיין, הביט בקהל והתחיל לדבר. הוא סיפר לי קצת על שון, ועל כמה קשים לו הימים האלה. לא שהיו לו ימים לא קשים מאז ששון נפל, אבל הוא הדגיש את התקופה הזאת. הוא איש עדין ואצילי וכועס על השלטון שבחר ב"סיוע 48'" על פני הבן שלו.

בתחילת הערב חששתי שאגיע לכיכר ריקה. ידעתי שיש מספיק אנשים כועסים במדינה הזאת כדי למלא אלף כיכרות, אבל חששתי שבקרב בין הכעס לייאוש, הייאוש ינצח. רק לא כיכר ריקה, התפללתי בלחש לכיוון השמיים. מישהו שמע. זה לא שהכיכר הייתה מלאה עד כדי כך שאי אפשר היה לזוז, אבל גם לא היה מרווח מדי. אנשים המשיכו להגיע, חלקם עם דגלים, חלקם עם שלטים, חלקם עם מבט של "איך לעזאזל זה קרה לנו".

מה זה אלטע

המפגין הממוצע היה מבוגר ממני, מה שמעיד שהימין הצעיר חווה שנות שלטון רבות מכדי שיזכור ששווה לצאת מהטוויטר ואשכרה לצאת לצעוק יחד. אבל אני לא מתלונן, כי פגשתי לא מעט אנשים מעניינים. זוג מפגינים מכפר־תבור סיפרו לי שלמדתי עם הבן שלהם בתיכון. שאלתי אם הם מכירים גם את אליאל בן־יהודה מכפר־תבור שלמד איתנו ונפל ביום האחרון של מלחמת לבנון. הם אמרו שכן. "אמא שלו פה, היא הייתה שמחה לפגוש אותך", הם הוסיפו.

המשכתי להסתובב, ללחוץ ידיים ולספוג ערימות של "איך האמנת לבנט", מחויכות וכועסות. אישה מבוגרת ניגשה אליי. התחלתי לקשקש עם "האלטע קאקערית", כמו שהיא הגדירה את עצמה ואני לא התנגדתי כי אין לי ממש מושג ביידיש. דור תשיעי בארץ, מירושלים. היא סיפרה לי על הוריה לוחמי המחתרות, ושלפה מיד טלפון ובו תמונות אותנטיות של מנחם בגין והרב אריה לוין שנתן לה את שמה. היא ביקשה שלא אכתוב אותו בעיתון כדי שלא יכעסו עליה. במילייה העוטף אותה הדעות שלה לא מקובלות במיוחד. היא דיברה בהתרגשות ודמעה זלגה על לחיה כשאמרה שכל חייה חונכה קודם כול לאהבת הארץ ורק אחר כך לכל השאר.

החלטתי לכתוב לעצמי מהיכן הגיע כל מי שניגש אליי. היו שם מפגינים מחצור־הגלילית ומטבריה ומשדמות־מחולה ואנשים מרעננה ומהרצליה ומחולון ומרחובות ומגדרה, ותל־אביבים וירושלמים, ומתיישבים מגוש טלמונים ומעלי ומאריאל, וחבר'ה מנהריה ומבאר־שבע, וממלא מקומות. הרשימה הייתה יכולה להימשך עד סוף הטור ולהפוך את העבודה שלי לקלה יותר.

הנואמים על הבמה התחלפו בזה אחר זה. כריזמטיים יותר או פחות – הם לא באמת עניינו את הקהל. המפגינים באו להיות ביחד יותר משהם באו לשמוע. תמיד כיף לדעת שלא רק אתה יושב מתוסכל בבית, אלא יש עוד כמוך. הפגנת רבים חצי נחמה. בין נאום לנאום השמיעו הקלטות של נפתלי בנט ואיילת שקד, מבטיחים את שלל הבטחותיהם שהופרו. נדמה לי שהעבודה הכי קשה בהפגנה הייתה לבחור את ההבטחות שיושמעו בה, כי לך תבחר 20 קטעים מתוך ארכיון שלם.

הונאת ביטוח

אם הייתם מספרים לי לפני חצי שנה שאעמוד בהפגנת ימין בלב תל־אביב שהאויב העיקרי שהיא מכוונת אליו הוא נפתלי בנט, הייתי שולח אתכם להסתכלות או לשנ"צ טוב, ובכל מקרה להתאוששות. תומכי בנט היו יכולים לטעון שאולי זאת לא הפגנת ימין, אלא הפגנת ביביסטים – טיעון שהיה נשמע הגיוני אולי לפני חצי שנה, אבל היום הוא הגיוני פחות. מחנה הימין מורכב כיום מהמפלגות החרדיות, ממפלגת הציונות הדתית ומהליכוד, ועיקרו "ביביסטים".

גם ימינה ותקווה חדשה מגדירות את עצמן מפלגות ימין, אבל נסו לדמיין את התעמולה שלהן לפני הבחירות הבאות ותגידו לי אילו הבטחות "ימניות" הן יוכלו למכור למצביעים פוטנציאליים. אין כאלה. כשאתה מוותר על כל הבטחה אידיאולוגית כדי להעביר תקציב, תוכל למכור בבחירות הבאות סיסמאות כמו "חזקים מול התקציב" או "רק תקציב יביא ביטחון", אבל כל זווית ימנית תיראה מגוחכת כמעט כמו הרכב הממשלה הנוכחית.

אנשים רבים אומרים לי לשפוט את בנט ושקד לפי מעשים, לא לפי דיבורים. אבל אני לא מאמין בזה. גם ממשלת רבין עשתה פה כמה דברים טובים, וגם אריק שרון עשה כמה דברים סבבה לצד הגירוש. אבל הכול בטל בשישים לעומת הנזק הגדול, והממשלה הזאת מזיקה לא במה שהיא תעשה או לא תעשה, אלא בכך שהם גורמים לאנשים לחשוב שאידיאולוגיה היא מותרות, ואם צריך – אפשר לוותר עליה בשביל ה"יחד" וה"איחוי" והתקציב. הוזלת עגלות התינוקות לא שווה לבחור או בחורה בני 18 שבוחרים בפעם הראשונה ומיד לימדו אותם שעקרונות זה לחלשים.

לא הגעתי להפגנה הזאת בתור ביביסט. מעולם לא הייתי ביביסט. אני מעריך מאוד את נתניהו ואת הליכוד, אבל במשך שנים תמכתי בבנט ובשקד, גם כי האמנתי בהם, וגם כי תמיד ראיתי בהם תעודת ביטוח לנתניהו. הוא צריך מישהו שימשוך את היכולות האדירות שלו לכיוונים הנכונים. אבל טעיתי: בחרתי בתעודת ביטוח וקיבלתי הונאת פירמידה. ובכל זאת, בהפגנה הזאת הפסקתי לכעוס והתחלתי לקוות. המפגש עם אנשים מכל הסוגים, שמרגישים נבגדים כמוני אבל לא מסתפקים בציוץ כועס בטוויטר אלא באים מרחוק עם שני דגלים לצעוק בתל־אביב, גרם לי להאמין שמשהו נכון מתעורר. תקראו לי נאיבי, תקראו לי פנטזיונר, אבל אני רוצה לקוות שבכיכר הבימה ביום שלישי קרה משהו, והפגנה אחת תהפוך לעשר ולעשרים ולשלוש מאות הפגנות, ייקח כמה זמן שייקח. גם אם אנשים שהאמנתי בהם ויתרו, אני לא מתכוון לוותר.

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ומתברר שגם לא מהדרך הפחות ארוכה שמובילה מטבריה לכיכר הבימה.