אני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת או שתיים כמה פעמים ישבתי לקרוא ספרים לילדים לפני השינה. רוב הפעמים הללו היו בשנים האחרונות, אבל נרשמו גם הבלחות בתקופות קדומות יותר, כשהבנות היו קטנות.
חשוב לי לפתוח בהקדמה הזו כדי שלא תחשבו עליי שאני איזו סופר־אמא לפי הספר, עם טקס השכבה של סיפור ושיר לפני השינה, בגדים מוכנים על המיטות וכריכים בריאים ארוזים בכל ערב. עם שישה ילדים באות הרבה מטלות, ואת עניין הסיפור שלפני השינה אני מעדיפה להשאיר ליוטיוב או לאחת הבנות הגדולות, אם נחה עליה הרוח.
אבל במעט הפעמים שזה אכן קרה, מיד כשהתיישבתי לקרוא לילדיי את הסיפור התרחש עניין מביך. התחלתי לבכות.
בואו נדבר על זה רגע. סיפור לילדים לפני השינה הוא סיבה מצוינת לבכי. זה מרגש, זה נעים, זה משפחתי ועוטף, רגע קטן שהוא רק שלנו. סיפור לפני השינה מפתח אצל הילדים שפה רגשית לא דבורה, ועוד מלא דברים שאני מאוד מאמינה בהם, אם כי מתקשה לרוב לקיים את הטקס לכבודם. זו גם שעה שבה חושך בחוץ והאווירה באופן כללי מעודדת דמעות.
אבל למרות כל הסיבות הטובות לבכות בשעת סיפור, זו לא הסיבה לכך שאני בוכה. הסיפורים שאני מספרת הם הסיבה.
אני לא ממש בררנית. רוב הסיפורים שאני מספרת הגיעו מ"ספריית פיג'מה", מיזם שמסתייע במשרד החינוך ונועד לחשוף ילדים לספרים שלא בהכרח היו נחשפים אליהם אם לא היו בוחרים בהם בשבילם. יש בהם איזה ערך, והם מגיעים בספר רך וצבעוני היישר מהגן ומכילים הוראות הפעלה מתודיות המאפשרות לכאורה להפוך את הסיפור לזמן שיחה עם הילד (אין לי מושג, מעולם לא ניסיתי).
אבל רוב הספרים בספריית פיג'מה הם עצובים ונוגים ופשוט מעוררי רחמים.
בין ההומלס לנמר
פעם אחר פעם אני נופלת בפח הסיפור על הילד שהייתה לו רק חברה אחת, והיא עברה דירה והותירה אותו בודד. או על שומר גן החיות שחלה ואיש לא בא לבקר אותו חוץ מפיל ונמר. או על ההומלס המסכן שהיה רעב עד כדי כך שבישל מרק מהכפתורים של המעיל שלו, ואז כל השכונה אכלה את הסיר שהכין.
כל סיפור כזה שאני מספרת, בדמעות חמות, בקול רועד ובשבר גדול, מלווה אותי לעיתים קרובות גם במהלך הלילה וביום המחרת. כל מחשבותיי יהיו נתונות לדמות האומללה בספר.
והילדים שלי?
להם זה לא מזיז. העיקר שיש תמונות וקולות מצחיקים בסיפור. העיקר שיש להם עוד כמה רגעים עם אמא ועוד כמה דקות שבהן האור דולק. הם כמוני, לא בררנים. הם מתענגים על כל סיפור, גם המדכא ביותר.
בכל פעם שסיפור כזה נגמר אני מתפללת שלא הזקתי להם ושהם לא יתעוררו בלילה בהולים ובוכיים בגלל בדידותו של החתול האומלל מהסיפור של אמש. אבל לרוב, בהתלהבות בלתי אפשרית, הם יבקשו למחרת את אותו הסיפור בדיוק.
אני לא שופטת את הסופרים, חלילה, ואין לי שום דבר נגד הסיפורים. אני מפרגנת לגמרי למי שחווה סיפור קשה בחייו ובחר לכתוב ספר לילדים כדי לפרוק את שעל ליבו, ועל הדרך להרוויח כמה שקלים. גם אני עשיתי מזה קריירה. אבל לא על גבם של תינוקות של בית רבן.
אני יודעת, אני יודעת, תפסתם ממני בחורה קשוחה יותר, כזו שעברה דבר מה עצוב בחייה ולא ייתכן שתזיל דמעה על סיפורי ילדים דמיוניים.
והאמת, זה די מוזר. קשה לתפוס אותי בוכה. לא במסיבות של הגן, לא בהרצאות ובשיחות שלי ואפילו כמעט לא באזכרה, על קברו של בעלי, בכל שנה מחדש. זה ידוע אצלי, אני לא בוכה. אנשים סביבי מרטיטים שפתיים ובולעים דמעות, ואצלי הכול יבש. אבל זה קצת מביך, קצת מגוחך והרבה ילדותי: בסיפורי ילדים, בסרטים מצוירים, ואפילו בשירי ערש מטופשים, העיניים שלי הופכות לברז חסר מעצורים. נדרשות לא מעט שעות טיפול כדי להתגבר על סרט ילדים טרגי בסגנון הסרט ההוא על אנה ואלזה.
אם נהיה כנים, סיפורי הילדים הללו הם בעצם תיאורים של מקרי קיצון המציגים תופעות חברתיות בלתי פתירות שאנחנו כמבוגרים כבר נואשנו מהן. תסכימו שאנחנו צופים אט־אט באנושות מכלה את עצמה ובונה עתיד מדכא במיוחד, עד שכל מה שנותר לנו לעשות הוא לנסות לשנות את תודעתם של הילדים שלנו דרך סיפורים שיתקבעו היטב בלב התמים שלהם. שייצרו בהם טראומה מוסתרת ועטופה היטב בתמונות, בציורים ובזמן איכות עם אמא, והכול כדי שהם לא יחזרו על השגיאות שלנו.
אז בעצם, מה הפלא שאני בוכה?