במשך מאות שנים, יהודים ניהלו ויכוחים לגבי מי שייך לקהילה היהודית. בעוד שאימוץ עולם יהודי מכיל יותר הוא נושא שיחה חשוב וכדאי, מה שחשוב יותר הוא להתמקד באיום הקיומי הנוכחי הניצב בפני הקהילה שלנו: האנטישמיות.
למרבה האירוניה, דיון על אנטישמיות וישראל מרחיק יהודים זה מזה, מערער את הלגיטימיות של ישראל ומשפיע על ביטחונם של יהודי ארה"ב. הימין הקיצוני מציג אנטישמיות היסטורית, המאופיינת בעליונות הגזע הלבן ובקבוצות שוליים שתמיד יהיו קיימות. האנטישמיות ההולכת וגוברת בשמאל הקיצוני כרוכה באי הבנה בסיסית של הסכסוך הערבי-ישראלי ומסתכלת על סכסוך זה בצורה תמימה ופשטנית. משני צידי המתרס הפוליטי, האנלוגיות פגעו בזיכרון השואה תוך הצבעה על סוגיות בצד השני.
אנטישמיות היא תופעה עתיקת שנים שאינה מחויבת לשום תנועה פוליטית. על אף שהייתה קיימת הרבה לפני הקמת המדינה ב-48', הקמתה של מדינת ישראל הכירה לנו צורה חדשה וערמומית של שנאת יהודים. זו הסיבה שדיון חד-מפלגתי (בארה"ב) על אנטישמיות הוא מוטעה, במיוחד כאשר המצב הנוכחי כה קשה.
בעוד שבמהלך ההיסטוריה הקשר בין אנטישמיות לאנטי-ציונות היה מטושטש, כיום הוא הופך להיות ממוקד יותר. הסבב האחרון בין ישראל לחמאס משך החוצה את שונאי היהודים ולמעשה נתן אור ירוק לאנטישמיות להיכנס למיינסטרים. המאמץ האחרון של חברי קונגרס מסוימים למנוע את התקצוב עבור כיפת ברזל הוא דוגמה לאופן שבו השמאל הקיצוני, המתייג את עצמו כפרו-פלסטיני, יכול להפגין אנטישמיות. אי מימון הציוד הצבאי ההגנתי הזה ממילא לא יציל את חייהם של הפלסטינים, אלא רק יביא למותם של יהודים ופלסטינים. יתר על כן, קיצונים אלימים משתמשים במצב בישראל כתירוץ לתקוף יהודים בארצות הברית. כשהתוקפים הסתערו על מסעדה בלוס אנג'לס במאי האחרון, הם לא צעקו "איפה הישראלים?", אלא קראו: "מי כאן יהודי?".
מאז 2014 אנו עדים לשינוי דרמטי בארה"ב ביחס לשיח על ישראל. במדינה שמעודדת חופש ביטוי, כמעט כל שיחה היא מקובלת. אבל כשהשיחה הזו גובלת בהסתה וגורמת ליהודים להרגיש לא בטוחים, אזי קיימת בעיה רצינית. מחלקת המדינה של ארה"ב מתחזקת ותומכת בהגדרה של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה לאנטישמיות, אשר מניחה שאנטישמיות יכולה לכלול (וכוללת) דה-לגיטימציה לישראל.
ליהודים וללא-יהודים שרוצים למתוח ביקורת על ישראל ונרתעים בכל פעם שהם מואשמים באנטישמיות הייתי אומר: אנחנו יכולים לנהל דיון שלם על הסטנדרטים שישראל צריכה לעמוד בהם, כמו גם על המדיניות שלה. עם זאת, על ישראל חלים סטנדרטים שונים מאלו של כל מדינה אחרת בעולם כאשר מדובר בהגנה על אזרחיה.
נרטיב מוטעה, המתייחס בפשטנות לסכסוך הישראלי-פלסטיני כאל סכסוך בין תוקף רב עוצמה לבין חסר הסיכוי התמים, אינו כולל את ההבנה שישנם שני צדדים למצב המורכב הזה. בנוסף, ישנם לא מעט אנשים מעבר לגבול ישראל, במזרח התיכון, אשר מחויבים מדי להשמדתה של ישראל. הצעה לתיקון המשפט: יתר על כן, הבחינה האובססיבית של מעשיה של ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם, היא כלשעצמה נובעת מאנטישמיות.
ההשתייכות הפוליטית עמה אנו מזדהים אינה משנה, בראש ובראשונה קיימת בתוכנו הזהות היהודית. חשוב להתאחד בנושא זה לפני שנתפצל לנטיות מפלגתיות. מעבר לאוקיינוס האטלנטי, עבור ישראלים הסבורים שזו בעיה בלעדית ליהודי ארה"ב, עליהם להבין כי השחיקה הרחבה יותר של התמיכה בישראל עלולה בהחלט להוביל לירידה בתמיכה הדו-מפלגתית במדינה היהודית, שתשפיע לרעה על ביטחונה של ישראל .
עם זאת, ברמת המאקרו, האנטישמיות תמיד הייתה, באופן היסטורי, הקנרית במכרה הפחם. כל חברה שאימצה באופן פעיל את שנאת היהודים, הפגינה קבלה של אפליה ודעות קדומות המשתרעות הרבה מעבר ליהודים. זה אולי מתחיל איתנו, אבל זה אף פעם לא נגמר איתנו. ולשם כך אני קורא למנהיגי הקהילה והעולם לקרוא לאנטישמיות בשמה כשהם רואים אותה, ולתמוך בכך שבבתי ספר ילמדו באופן פעיל על התופעה המורכבת הזו ומה מהווה אותה (תוך הסבר שביקורת על ישראל היא לגיטימית ותקפה). בינתיים, פוליטיקאים חייבים להפסיק להשתמש באנטישמיות ככלי פוליטי. לעיתים קרובות מדי, אנו רואים פוליטיקאים מאשימים את המפלגה היריבה בכך שיש לה חברים אנטי-יהודים למען צבירה של הון פוליטי. יהודים אינם כלי משחק פוליטי. אנו אזרחים פעילים ותורמים בארצות הברית וראויים להגנה וביטחון בתוך המשבר הגובר הזה.
באשר לקהילה שלנו, כרגע זהו צורך הכרחי ליהדות העולם להתאחד. עלינו להימנע ממצבים בהם כולנו מתאחדים במאבק נגד אנטישמיות רק כאשר האלימות פורצת. אנחנו לא צריכים עוד פיטסבורג או פאווי. מה שאנחנו צריכים זה אחדות.
