בעמודים הפנימיים של העיתון "דבר" פורסמו בשנים עברו טורים סאטיריים ואקטואליים. את הטור השביעי כתב בקביעות המשורר נתן אלתרמן שהיה מחבר מדי שבוע שיר בחרוזים בענייני השעה. במסגרת זו פורסמו חלק משיריו הידועים ביותר ("מגש הכסף", לדוגמה).
בכ"ח בניסן תש"ח, 7 במאי 1948, שבוע בלבד לפני הכרזת העצמאות, פורסם בטור שיר שכתב אלתרמן לכבוד יום השנה השביעי להקמת הפלמ"ח. מלחמת העצמאות כבר התחוללה זה מספר חודשים והפלמ"ח לקח חלק חשוב בקרבות, אך המשורר בחר לתאר בשירו דווקא רגע מהווי הפלוגה, ולא את אחד מהקרבות והפעולות הנועזות: ערב פשוט של קומזיץ, "מסביב למדורה".
"אומתם לא הייתה להם אם
לא ידעה בצאתם לדרך
היה לילה עמוק ונושם
כתמיד בניסן, הירח.
וישבה בו עדת נערים בני בלי שם
חשופי מרפקים וברך,
הם הקשיבו הקשב והחרש
או שילבו בשיחה דבר ויכוח.
לפניהם עלי רגל של אש
מדורה חגה נעה ברוח
לא יותר אך בכתב האומה העיקש,
אותו לילה נחרט עלי לוח
…
מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו
אבל ככה יוגד נא לאמור
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
נשתחווה ובוכה הבינוה."
(מילים: נתן אלתרמן, לחן: יאיר רוזנבלום)
בשיר זה מהלל אלתרמן את אנשי הפלמ"ח הצנועים והחרוצים. הוא מתאר שיח מסביב למדורה, לא יותר, אך בכתב האומה העיקש, בזיכרון הלאומי שלנו, אותו לילה נחרט. אלתרמן מזכיר איך בנוסף לכל פעולותיהם, גם בכתיבת השירים והספרים יש ללוחמי הפלמ"ח יד (כנראה מתייחס למשוררים חיים גורי, חיים חפר ועוד). בסוף השיר הוא מתאר כיצד האומה משתחווה ובוכה אל מול הפלמ"ח ממש רגע לפני העצמאות ("סיפו של הדרור").
אלתרמן ידע שההיסטוריה תזכור בכל מקרה את מבצעיו ומלחמותיו של הפלמ"ח, והוא רצה להנציח את ההווי והרוח שחשובים לא פחות. הפשטות, הרעות, ערכי הציונות ואהבת הארץ הם חלק חשוב מהדברים שהביאו את הארגון הזה להצלחתו ולתהילתו ארוכת השנים.
השיר הולחן בשנת 1971 על ידי יאיר רוזנבלום שייעד אותו ללהקת הנח"ל ולסולן גידי גוב. בעקבות מרד של חיילי הלהקה, עזב אותה רוזנבלום ולקח איתו את השיר ללהקת פיקוד מרכז, שם שרה אותו הסולנית המופלאה דורית ראובני (פרשת המרד בלהקת הנח"ל היוותה מקור השראה עבור הסרט "הלהקה").
בפרשת תולדות מסופר על לידת התאומים יעקב ועשיו. מהתיאור הראשוני של האחים אין דרך לדעת מי מהם הוא הבן הנבחר. אחד איש שדה, אדם מעשי מאוד שפועל בשטח, יוצא לצוד ועומל מאוד בעבודתו. השני איש תם, אדם רוחני, שיושב באוהל ועומל ברוח. שתי התכונות טובות וחשובות ולא פלא שלכל אחד מהם היה הורה שאהב אותו במיוחד. אז כיצד הפך יעקב לאבי האומה שלנו?
לעשיו הייתה בעיה. העבודה הפיזית מנעה ממנו להעריך את העולם הרוחני שממנו היה מרוחק, הוא מכר את בכורתו וביזה אותה כי היא הייתה בעיניו סנטימנט משעמם (כמובן שהיא שבה לעניין אותו כשהבין את המשמעות הכלכלית שלה). מרוב שהאמין בשדה שהיה מנת חלקו הוא פספס את כל מה שקרה באוהל. יעקב, לעומתו, היה אומנם שקוע באוהל בצעירותו אבל לאורך חייו נאלץ לעסוק בעבודה פיזית, בתככים כלכליים ובעמל כפיים מכיוון שהבין שבשביל התורה שלו הוא צריך גם קמח.
אדם מעשי חייב שתהיה לו תורה שתנחה אותו ואדם רוחני חייב כלים גשמיים כדי להוציא את התורה אל הפועל. הפלמ"ח ושאר לוחמי תש"ח לא הקימו את המדינה בזכות נשק משוכלל או יתרון מספרי, הם ידעו לקחת את הרוח, ההווי הערכים הגדולים ולממש אותם בהתארגנות צבאית. ככה נראים צאצאי יעקב, עם ישראל. יש בהם גם את האוהל וגם את השדה.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
