"החתרנות המדינית, בין אם היא מלווה אמצעים צבאיים זעירים, בין אם לאו, מקובלת כיום כאמצעי תוקפני חריף… כל עוד נמשך מצב־המלחמה הכפוי על ישראל, מהווה המיעוט הערבי בישראל בעיה ביטחונית, בפועל או בכוח".
דבריו אלה של יגאל אלון המופיעים בספרו "מסך של חול", כמו ריצדו מתוך המרקע עת נחשף הקשר בין מפלגת רע"מ לתנועת חמאס. התחקיר של "עד כאן" ופורום המשפחות השכולות בנושא שאותו פרסמה איילה חסון, מחייב לבחון שוב את מרקם הקשרים בין ערביי ישראל למדינת ישראל.
ראשית יש לומר שהתקווה המקננת בקרב יהודים תמימים כי השלמתם של הערבים עם קיומה של מדינה יהודית, עוברת דרך הבנק, תלושה מהמציאות. זאת ניתן היה ללמוד עוד בשנות השלושים מדבריו של חבר הוועד הערבי העליון מוסא עלמי לבן גוריון: "אני בוחר שהארץ תהיה ענייה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה".
בן גוריון יכול היה גם להבין זאת עוד לפני כן, מתוך מאמר "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי שבו כתב: "ההזיה – שהנה הם [הערבים] יתנו הסכמתם מרצון להגשמתה של הציונות תמורת היתרונות התרבותיים והכלכליים שביכולתנו להעניק להם – מקורה של הזיה ילדותית זו אצל 'חובבי־ערבים' שלנו באיזה רגש זלזול כלפי העם הערבי… לדעתם… אין העם הערבי אלא אספסוף רודף בצע, המוכן למכור את הפטריוטיזם שלו…"
לאור מציאות זו "הכרחי לזכור בבירור", כפי שכתב יצחק טבנקין לאחר מלחמת ששת הימים, "שהערבים נכונים לעשות ביהודים כל מה שמסוגל היה היטלר לעשות בנו".
את דבריו של טבנקין יש לבחון במבט השוואתי. בין דרכי פעולת הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה ערב הסכם מינכן ב-1938, לבין שיטות הפעולה של ערביי ישראל, כפי שהן משתקפות ומתבטאות באמצעות נציגיהם בכנסת.
ערב הסכם מינכן (ספטמבר 1938), יוצגו הגרמנים בפרלמנט הצ'כי באמצעות מפלגת הגרמנים-הסודטים (SDP), בראשות ד"ר קונראד הנליין הפרו-נאצי. הדיפלומט וחה"כ לשעבר יוחנן כהן הגדיר מפלגה זו בספרו "אומות במבחן", כ"גיס החמישי של הנאציזם בתוככי צ'כוסלובקיה".
הגרמנים הסודטים ניצלו את המושג "הגדרה העצמית", למימוש שאיפות האירדנטה שלהם באמצעות סיפוח חבל הסודטים לגרמניה. ניצול ציני זה הציב את מנהיגי צ'כוסלובקיה בפני מציאות מורכבת ובעייתית למדינתם החדשה, כפי שניתח זאת כהן: "במיוחד נקלטה תביעת הגרמנים להעניק להם את 'זכות ההגדרה העצמית'. וכי מה יכול להיות מקובל יותר על דעתם של כל אנשי הרצון הטוב באירופה מאשר תביעה צודקת זו… כיצד זה, שאלו רבים ותמימים, מעיזים עתה הצ'כים לשלול זכות זו מהגרמנים המדוכאים?"
באופן דומה פועלים חברי הכנסת הערבים כאשר מחד גיסא הם מנצלים את האפשרות שנותן להם בג"ץ להיבחר לכנסת ולפעול כ"גיס חמישי", כפי שנחשף כאמור בתחקיר, ומאידך גיסא לדרוש במפגיע הקמת מדינה פלסטינית, בשם זכות ה"הגדרה העצמית" של ה"עם הפלסטיני". דרישתם ותביעתם להקמת מדינה פלסטינית, תוך שיתוף פעולה עם חמאס, יכולות להיכנס תחת ההגדרה של שאיפות אירדנטיות. חה"כ הערבים אינם היחידים, מקרב הנהגת ערביי ישראל, המבטאים שאיפות אירדנטיות. זאת ניתן ללמוד מדבריו של ראש עיריית טייבה, בתוכניתו של שרון גל ב"גלי ישראל", על כך שטייבה היא "חלק מפלסטין".
שאיפות האירדנטה של הגרמנים הסודטים היו חלק ממהלך מתואם עם היטלר אשר הוביל להסכם מינכן, שהיה רק שלב בדרך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לאור הדמיון בין המקרים מוטב להם לערביי ישראל לשים לב למה שקרה בסיומה של אותה מלחמה כפי שתיאר כהן בספרו: "קונסטלאציה מיוחדת – ניצחון מוחץ על פולש אכזר… הביאה לפתרון ראדיקלי של בעיית המיעוטים הלאומיים בפולין וצ'כוסלובקיה… גירוש המוני שיחרר את פולין וצ'כוסלובקיה ממיליוני גרמנים".
אם נחזור ליגאל אלון ייתכן שניתן למצוא בדבריו את נתיב המילוט של ערביי ישראל מגורל דומה. "גורמים חתרניים בקרב האוכלוסייה הערבית אוחזים בשיטה של נידוי ערבים לויאלים כלפי המדינה, ועל־ידי פגיעה בהם ותעמולה נגדם הם פועלים נגד תהליך התערותם של ערביי הארץ בחברה הישראלית".
הדרך להשתלבות ערביי ישראל במדינה פתוחה בפניהם, אך היא תלויה בבחירתם החופשית. אם החלק הארי של המגזר הערבי ימשיך לבחור במפלגות עוינות למדינה עליו לקחת בחשבון את ההשלכות שיכולות להיות לכך. כך גם הישנותן של פעולות טרור כמו ב"שומר החומות" בערים המעורבות, יכולות לעורר אצל היהודים הקשרים היסטוריים טראומטיים, אשר סופם מי ישורנו.
