רגע לפני ישיבת ראשי הקואליציה, העניק יאיר לפיד שי מפתיע לאביגדור ליברמן: לוחית רישוי צהובה עם הכיתוב "הבוס". מחווה של נדיבות לשר האוצר, ממי שיודע שדווקא הוא עצמו צריך להסתובב מעכשיו עם השלט הזה. העברת התקציב מבטיחה בסבירות גבוהה מאוד שלפיד יהיה ראש הממשלה ה־14 של מדינת ישראל, עם רוטציה או בלעדיה. רק תרחיש קצה של הקמת ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית ימנע ממנו את התפקיד.
מרוץ הלפיד התנהל בהתמדה ובעקשנות. הזחיחות שליוותה בתחילת 2013 את הפוליטיקאי הטרי, שפרץ עם 19 מנדטים, הוחלפה בשלהי 2021 באיפוק ובקור רוח. בשבוע שחלף הושלם גלגולו של לפיד לפוליטיקאי מקצועי, לטוב ולרע. הפוליטיקה החדשה של יש עתיד הוחלפה בשיטה המפא"יניקית הישנה, ובמשמעת ברזל. כבר במסע הבחירות לכנסת ה־24 התגבר לפיד על האינסטינקט הפוליטי ונמנע משאיבת מנדטים כדי לא להפיל אף אחת ממפלגות הגוש שלו תחת אחוז החסימה. אחרי הבחירות הוא גילה איפוק מול המשחק הכפול של בנט איתו ועם נתניהו, והפגין נדיבות כשהודיע כבר ביום הראשון של המשא ומתן שייתן ליו"ר ימינה להיות הראשון ברוטציה. גם בזמן הזיגזג של בנט בימי שומר החומות, לפיד לא איבד סבלנות והבטיח לנסות לחדש את השיחות כשהמבצע יסתיים.
הוא היה אדריכל של ממשלה שהקמתה הכריחה אותו לסגת מעקרונותיו: במקום 18 שרים הוא הרכיב ממשלה מנופחת, ודאג אישית לפנק כל ממורמר דוגמת אלי אבידר. בארבעת החודשים שחלפו מאז פעל לפיד בשיטות שנגדן נהג להטיף. השבוע שחרר לח"כים בקואליציה, כולל במפלגתו, כספים קואליציוניים שירככו את שאריות ההתנגדות. פעם הוא קרא לזה שחיתות.
ההתנהלות של לפיד מכוונת לא רק אל הרוטציה באוגוסט 2023 – או כניסתו לתפקיד ראש הממשלה לחודשים ספורים, במקרה של הפלת הממשלה – אלא רחוק יותר. הוא פועל לבסס את יכולתו להיבחר לראשות הממשלה גם בלי הקונסטרוקציה החד־פעמית של הקואליציה הנוכחית. הזלזול כלפיו בשמאל התחלף בהערכה, אבל זה לא מספיק. המרכז־שמאל לבדו לא מסוגל להקים קואליציה ללא הימין או החרדים; רק תמיכת המפלגות הערביות עשויה לקזז את הפער הזה בטווח הארוך, ושם לפיד מרכז מאמץ משמעותי. נאמנותם של החרדים לנתניהו, והחרם העקרוני שלהם על יו"ר יש עתיד, איימו להפוך אותו לאופוזיציונר נצחי, לכל היותר שר בכיר בממשלת אחדות עם הימין. הכניסה של רע"ם למשחק הקואליציוני – ואולי בעתיד גם של חלק מהמשותפת – שוברת את המחסום הדמוגרפי שהציבו החרדים בדרכו של לפיד לראשות הממשלה.
בניגוד לאבו־יאיר, שניסה לגייס קולות ערביים לליכוד, יאיר לפיד מחזר אחר המפלגות הערביות. את הקשר עם רע"ם הוא מטפח באופן אישי. לקראת התקציב סייר עם מנסור עבאס בפזורה הבדואית ונפגש עם שייח'ים ומנהיגים, ואחרי מותו של סעיד אלחרומי הוא יצא מגדרו כשדיבר באוהל האבלים על חבר הכנסת ש"נפל בקרב".
עבאס מקפיד להישאר על הגדר וגם השבוע לא שלל שיתוף פעולה עתידי עם נתניהו, אבל לפיד מנסה להעמיק את המחויבות האישית אליו. על מימוש ההבטחות לרע"ם הוא מנצח דרך ה"כהנים" של יש עתיד: שר הרווחה מאיר כהן, שאחראי על הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, והשרה מירב כהן, שאמונה על תוכנית החומש למגזר הערבי דרך המשרד לשינוי חברתי. אפילו עם המשותפת מתחזק לפיד את הקשרים מימיהם באופוזיציה, והוא היחיד שזכה להמלצתם אצל הנשיא.
גם ההכלה של הקלטות שקד וההבלגה על ציטוטי בנט בעניין הרוטציה הן חלק מהאסטרטגיה: במקום להיות מהנעלבים, הוא מעדיף להיות מהמנצחים. כדי להגיע לרוטציה הוא צריך לא לעשות עניין מהמפקפקים בה.
מסלול גנץ הוא הדרך העיקרית שעשויה לשמש את הליכוד כדי לשלול מלפיד את ראשות הממשלה. שר הביטחון, שכבר הושבע לתפקיד ראש ממשלת ישראל (החליפי), לא שכח את הרוטציה שנלקחה ממנו. בעוד שבוע וחצי היה אמור להיכנס ללשכת ראש הממשלה. שליחי הליכוד, שבאו לגשש לקראת האפשרות שגנץ ימונה לראש הממשלה כדי להפיל את בנט, נדחו בינתיים עד אחרי התקציב, אבל התרשמו שהדלת לא נעולה.
פיו של גנץ מסרב להצעה, אבל בליבו נותר חרך צר של תקווה. הסיכויים שמהלך כזה יבשיל הם אפסיים: כדי להשלים 61 יצטרך גנץ לשכנע את כל שבעת חבריו בכחול לבן לערוק איתו מממשלת השינוי ולחבור לנתניהו. גם בליכוד ספק אם תהיה התגייסות מלאה: יולי אדלשטיין לא צפוי להסכים להשבעת גנץ במקום מועמד מתוך המפלגה, וגם חברים אחרים ידרשו פריימריס לפני שירימו ידם בעד מהלך כזה.
זה התרחיש שבאמת צריך להטריד את לפיד: אם נתניהו יפנה את כס יו"ר הליכוד – בפרישה, בעסקה או בפסק זמן – גדעון סער, איילת שקד ואפילו ליברמן יתקשו לנמק מדוע הם מונעים מאדלשטיין, מניר ברקת או מגלעד ארדן להקים ממשלה בכנסת הנוכחית.
הקלות הבלתי נסבלת של אישור התקציב הפתיעה גם את האופטימיים בקואליציה. עיזים שהוכנסו לשם מסחר נשארו שם, כי איש לא נלחם להוציא אותן. חברי הכנסת החרדים טרם נרגעו מנזקי החרם על הוועדות וגם מהיעדר האסטרטגיה האופוזיציונית: במקום להשקיע את כל האנרגיה באיתור מורד בקואליציה, הליכוד התמקד בקמפיין שהאשים את רע"ם במימון חמאס (טרם הוצגה ראיה אחת להעברת כסף ממשלם המיסים הישראלי לעזה). כך הוא הכניס את עבאס למגננה שחסכה לבנט משבר מתבקש מול דרישות רע"ם. בהפגנה של תומכי נתניהו, הטקסטים שהושמעו על הבמה (והשיבו על השאלה מדוע מתנגדי הממשלה בציונות הדתית נעדרו מהמעמד) הזכירו לח"כים בקואליציה את החלופה.
כשאנשי הליכוד צעקו על בנט במליאה הקדיש דרעי שעות רבות כדי לוודא שהמשותפת לא תיתן רשת ביטחון לתקציב. זה היה התנאי הבסיסי שאמור להשאיר את ההצבעה צמודה, ולאפשר את כישלון הקואליציה במקרה של טעות אנוש. אפילו את זה הוא קיבל באופן חלקי בלבד, כשהמשותפת החליטה לא לתמוך בהסתייגויות הליכוד ונתנה אוויר יקר לקואליציה. לא בחינם, כמובן.
החוליה החלשה היחידה שאותרה היא ח"כ יום טוב כלפון מימינה. לכנסת הוא נכנס בחסות החוק הנורווגי, ולא חווה את הבליץ של הקמת הממשלה. "בשבוע הזה דיברתי עם רבנים כמו שלא דיברתי כל החיים שלי", הוא סיפר. כל נקודת תורפה בביוגרפיה שלו נשלפה: הרב מאיר מזוז, ראש ישיבת כיסא רחמים והבולט שבפוסקים יוצאי תוניס, זימן את כלפון, בן העדה, לפגישה חשאית יממה לפני ההצבעה. חבר הכנסת יצא משם עם ברכה וחיוך, שאילצו את הרב מזוז להבהיר בכתב שהוא מתנגד לתקציב ממשלת ה"זדים" (61 בגימטריה). לחץ כבד הופעל על כלפון גם מרבני הציונות הדתית, בדגש על דוברי הצרפתית שבהם. אחד מהם הפתיע כשסיפר לו: ביקשו ממני ללחוץ עליך להפיל את התקציב, אז התקשרתי להגיד לך שלא תעז לעשות את זה. צריך תקציב.
בין המינגלינג עם מנהיגי עולם בגלזגו לקטטות התקציב במליאה, כינס בנט את הממשלה כדי להסדיר שלושה יישובים בדואיים בנגב. הוא הפציר בשרים להימנע ממלחמות שמטרתן "להרוויח עוד נקודה ורבע בבייס". דקות אחר כך התפתח עימות בין איילת שקד למרב מיכאלי. הסדרת היישובים כפופה להתכנסותם מ־70 אחוזים מהשטחים הפתוחים סביבם, במתווה שאפילו תנועת רגבים (שסמוטריץ' הקים) סמכה ידיה עליו. למיכאלי היו השגות על התוכנית להקים במקביל גם עשרה יישובים יהודיים ועיר חרדית. "עוד יהיו ימים לדברים האלה", ניסה בנט להרגיע. הימים האלה הגיעו. אישור התקציב מבטיח יציבות, לא שקט: רשימת הנושאים שנדחו לגרסה הפוליטית של אחרי החגים כוללת בתוכה את חוק נתניהו של סער, ועדת החקירה לצוללות של גנץ, ההתנגדות של מיכאלי והורוביץ לפשרת אביתר וחוק האזרחות של שקד. גם הגיור, הגיוס ומתווה הכותל ממתינים על שולחן הממשלה. ראש הממשלה מתכוון לכנס את ראשי המפלגות ולשאול אם הם רוצים להמשיך. הוא מאמין שאפשר לנהל את הממשלה בעסקאות סיבוביות תקופתיות שבהן כל אחד יוצא עם הישג בנושאים שחשובים לבייס שלו. אולי גם בנט עצמו יתפנה לשאול למי הוא מכוון, ומה חשוב לו.
