התקשורת רעשה בשבוע האחרון כאשר עצומה בת 300 חתימות פורסמה בעיתון הצרפתי לה פיגרו, בה גינו את ה"אנטישמיות החדשה" ברפובליקה שמגיעה ל"הקצנה איסלמיסטית". החותמים, רובם אנשים מוכרים כמו נשיא צרפת לשעבר ניקולאי סרקוזי ושחקן הקולנוע ז'ראר דפארדיה, התייחסו בין השאר למצבם הקשה של קרוב לחצי מיליון היהודים במדינה.
למשל, העובדה שליהודי בצרפת יש פי 25 סיכוי להיפגע על רקע גזעני מאשר למוסלמי, ונתון נוסף, שבאופן לא ברור לא זעזע את מדינת ישראל והעולם היהודי: כ-50 אלף יהודים "אולצו לעבור דירה כיוון שחשו חוסר בטחון בערים השונות, וכי ילדיהם כבר לא יכלו ללכת לאותו בית הספר". כך לפי לשון העצומה.
בואו נתעכב על זה רגע. 50 אלף יהודים-צרפתים נאלצו לעבור עיר או שכונה בגלל שילדיהם היו בסכנה בבתי הספר בו למדו או בגלל שכניהם המוסלמים, שככל הנראה התנכלו להם בשנים האחרונות. מדובר במספר בלתי נתפס, קשה לעיכול, שגורם לי לנסות ולהבין איך אנחנו כאן בישראל שותקים.
לאן מהגרים אותם יהודים-צרפתים שנאלצו לנדוד בגלל אנטישמיות? חלקם לאזורים יקרים ביותר באותן ערים בהם הם מתגוררים, שם ישנם פחות מהגרים מוסלמיים המאיימים על חייהם וביטחונם. אך בניגוד לסטיגמה, רבים מיהודי-צרפת נתמכים על ידי הרווחה המקומית, ולא מסוגלים לעבור לאזור יקר.
למעשה, חוקרים מספרים כי מתוך אותן 50 אלף משפחות יהודיות שהיגרו בתוך המדינה, רובן חסרות אמצעים רבים, אחרת היו עולות לישראל. כ-40 אחוז מהתקציב החודשי שלהן מבוסס על תמיכות ממשלתיות; החל מדיור ציבורי וכלה בחינוך חינמי. אדם המרוויח 1500 אירו בחודש יכול לחיות בצרפת בנוחות, אך לא יוכל לעזוב כיוון שהמקצוע בו הוא מתמחה – לא יאפשר לו לחיות באותה רמה במדינה מערבית אחרת, בטח שלא בישראל.
הקהילה הצרפתית בישראל הזדעזעה בשבוע החולף מגזיר עיתון קטן שהופץ ברשתות החברתיות: מדובר בפרסומת מהעיתונות הצרפתית עם יוזמה בשם "עלייה מץ", שמקדמת את מעברם של יהודי צרפת מהערים הגדולות למץ, עיר בחבל לורן שבצפון מזרח צרפת.
הרעיון הוא מעברן של אותן משפחות המתגוררות בשכונות שהפכו למוסלמיות (שבעבר היו שכונות יהודיות לכל דבר) לעיר המדוברת, כיוון שזה זול יותר מעלייה לישראל. בפרסום הופיעה תמונה פסטורלית של ילד חובש כיפה (ללא פחד שמא יחטוף מכות ברחוב), ואף נוסף פירוט על שירותים קהילתיים עשירים כגון בתי כנסת, מקוואות, כוללים, עירוב ועוד. באתר הייעודי לפרויקט יש אינסוף תוכן המעודד את המעבר מפריז לקהילה היהודית הגדלה במץ, ואף השוואה במחירי הנדל"ן (דירה במץ עולה רבע מהמחיר בפריז).
העצומה היא לא הסיפור, היא רק מובילה אותנו למציאות העגומה הקיימת. 50 אלף יהודים עשו את הצעד הגדול ועברו למקום אחר, וזה לא היה לישראל. וזאת לא מפני שהם אינם ציוניים. להפך: המילה "עלייה" בצרפת איננה גנאי, והקשר לישראל קרוב והדוק. מסקרים שנעשו הובהר כי מתוך 500 אלף יהודי צרפת, כ-200 אלף מהם שוקלים או ששקלו לעלות ארצה. אך למרות שיא של כ-8000 עולים בשנת 2015, המספרים ירדו בצורה דרסטית. הסיבות מגוונות, אך ללא ספק שהפקטור הכלכלי משחק כאן תפקיד מרכזי.
הממשלה חשבה על תוכניות גרנדיוזיות כדי לפעול בנושא, חלקן יושמו, אחרות נשכחו והוחזרו למגירה. בפועל אותם 50 אלף יהודים היו יכולים להיות היום בישראל. ובניגוד לסטריאוטיפ ניתן היה לשכנם בדיור ציבורי בערי הפריפריה, לתת להם הכשרה מקצועית פרקטית, ולאפשר להם ולילדיהם לקבל חינוך כפי שהיו רגילים בצרפת. נכון, אני מדבר על הענקה של יותר מסל הקליטה הרגיל, לו זכאי כל עולה חדש לישראל, אך זה לא שונה ממה שהיו זכאים בעבר עולי ברית המועצות או העולים מאתיופיה.
ייתכן ופספסנו את חלון ההזדמנויות ההיסטורי, אבל אולי עדיין לא מאוחר. את המחסור באחיות בארץ יכולות למלא אלה מצרפת, שבמצב הנוכחי ההכרה בתארים שלהן בישראל בעייתי, ואת המחסור ברופאים יכולים למלא אלו שרק מחפשים הזדמנות לעזוב את מדינתם ולעלות למולדתם ההיסטורית, אך מפחדים כי המעבר לכאן יהיה קשה מידי.
וגם אם נגיד שישנם גורמים בממשלת ישראל שאינם רוצים אותם כאן, יש לנו המחויבות כמדינת הלאום של העם היהודי לסייע לקהילה היהודית השנייה בגודלה בגולה להתמודד עם המשבר הנוכחי.
מדוע זה לא קורה? משרד העלייה והקליטה נשלט כבר שנים רבות בידי אנשי מפלגתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן ולא עושה רושם שהעניין בנפשם, אחרת מזמן היו מעבירים תקציבי ענק לטובת יהודי צרפת ומסייעים בעלייתם ארצה. באופן מפתיע, גם מפלגת הליכוד, שרוב עולי צרפת מזדהים עמה (לפי סקר שפורסם במקור ראשון) לא עושה מאמצים אדירים לעלייתם. אם לא ממקום של אידיאל, אז לפחות מצופה שיקדמו את הנושא ממניעים פוליטיים.
