בלילה בין שבת וראשון, 6-7 בנובמבר 2021, נעשה ניסיון לחסל את ראש ממשלת עיראק, מצטפא אלכאט'ימי, כנראה באמצעות כלי טיס בלתי מאויש, ובמהלך הניסיון הוא נפצע קל. ניסיון חיסול זה היה המשך ישיר של איומים מצד המיליציות הנאמנות לאיראן ("אלחשד אלשעבי") בעיראק, שלא קיבלו את תוצאות הבחירות הכלליות שהתקיימו בחודש שעבר ושבהן הן הפסידו את רוב כוחן הפרלמנטרי.
מעון ראש הממשלה העיראקי נמצא ב"אזור הירוק" של בגדאד, שבו נמצאים מרכזי השלטון והשגרירויות הזרות, אזור שמור ומאובטח. אלא שהאבטחה לא כוללת את השמים, ומי שהתנקש באלכאט'ימי הכיר היטב את נקודת החולשה של המקום.
הארגון החשוד בניסיון ההתנקשות פועל בעיראק בהשראת איראן, ומקביל לחיזבאללה בלבנון ולחות'ים בתימן. ההקבלה מצמררת: חיזבאללה היה הארגון שחיסל את רפיק אלחרירי, ראש הממשלה לשעבר של לבנון, שכן חיסול מנהיגים המתנגדים לאיראן זו השיטה הנהוגה על ידי גרורותיה.
השיטה האיראנית, להיכנס למדינות ולהתבסס בהן, חוזרת על עצמה וכשם שהמאבק בישראל הכשיר את נוכחות חיזבאללה בלבנון, כך המלחמה נגד דאע"ש נתנה לגיטימציה למעורבות האיראנית בסוריה ובעיראק. גם ארה"ב, אירופה ומדינות ערב, העדיפו לקבל את איראן, "האויב הרחוק", כדי שתילחם בדאע"ש "האויב הקרוב", שנראה מסוכן יותר.
אלכאט'ימי "זכה" בניסיון החיסול לא רק בשל עמדותיו האנטי איראניות אלא בשל החשד שהוא משתף פעולה עם האמריקנים, ומי שניסה לחסל אותו הכיר את הסנטימנט האנטי אמריקני הרווח בעיראק. אלא שבשנה האחרונה התגבר בעיראק גם הסנטימנט האנטי איראני, לא רק בקרב הסונים – הקורבן הגדול של הפלישה והמלחמה שהוכרזה על סדאם חוסיין בשנת 2003 – אלא גם בקרב העדה השיעית בעיראק.
הזהות של אנשים בעיראק מורכבת מכמה מעגלי הזדהות: דתי (מוסלמי-נוצרי), עדתי (שיעי-סוני), אתני (ערבי-כורדי) ושבטי (אוכלוסיית עיראק מורכבת מ- 74 שבטים). מעגלי הזהות האלה אינם קבועים אלא משתנים בהיקפם ובעוצמתם היחסית על פי הנסיבות. לדוגמה, כשסדאם שלט באכזריות רבה, סונים רבים שאינם מבני שבטו לא הזדהו איתו, אבל משסולק והשלטון השיעי החל לרדוף סונים הם "צופפו שורות" עד כדי התגייסות לאלקאעידה, למרות שקודם לכן לא היו מתקרבים אליה כלל.
בשנת 2003, אחרי נפילת סדאם, רבים בעיראק ראו בארה"ב, בנאט"ו ובשאר חברות הקואליציה את המושיע. בהמשך, כאשר האיראנים החלו להעביר כסף, נשק, תחמושת וציוד לחימה לשיעים, החלה התמרדות שיעית נגד האמריקנים. פעולות האמריקנים נגד ההתמרדות הזו עוררו זעם באוכלוסייה השיעית, והאש הקטנה הפכה ללהבות גדולות.
מאז הצליחה איראן להתבסס בקרב העדה השיעית בעיראק, למרות ההבדל האתני, שכן בני עיראק הם ערבים ואיראן נשלטת על ידי העם הפרסי. שנות המאבק בדאע"ש (2014-2017) העניקו הכשר לנוכחות האיראנית, אך מאז שדאע"ש חוסל כישות טריטוריאלית החלו לעלות בקרב בני עיראק השיעים ספקות בקשר לכדאיות של הנוכחות האיראנית המתמשכת ויותר מכך: הסיבות לה.
עיראקים, כולל השיעים שבהם, הבינו שהכוונה של איראן היא להכניס את עיראק לרשימת המדינות שאיראן שולטת בהן, וזה משהו שרבים מהם לא מוכנים לקבל, במיוחד לאור מה שהם רואים בתימן ובלבנון. ההבנה הזו גרמה להפסד של המפלגה שייצגה את המיליציות הפרו-איראניות בבחירות שהתקיימו בחודש שעבר.
כבר בחודש ספטמבר האחרון התכנסו בעיר ארביל – בירת החבל הכורדי בצפון עיראק – כשלוש מאות מנהיגים מקומיים, סונים ושיעים, כדי לקרוא לממשלתם לעשות שלום עם ישראל ולהצטרף ל"הסכמי אברהם". הם מבינים שרק הצטרפות לקואליציית השלום הכוללת את ישראל, סעודיה, האמירויות, בחריין ומצרים, תציל אותם מלשקוע אל תוך הביצה האיראנית הטובענית ולהצטרף בה אל תימן, סוריה, לבנון ועזה.
כמובן שכאט'ימי נאלץ לגנות את המנהיגים הללו שהתכנסו בארביל ולפתוח בחקירה נגדם, אבל לכול היה ברור שהאיראנים ועושי דברם לוחצים עליו לגנות ולחקור.
עבור איראן, עיראק היא חוליית הקשר לסוריה וללבנון, ולכן איראן תשקיע את כל עוצמתה כדי לשמר את כוחה בעיראק. שום תוצאות של שום בחירות לא ישכנעו את איראן לשחרר את אחיזת הצבת האיראנית מעל גרונם של אזרחי עיראק, ואם מישהו מהם יעז להמרות את פי האיראנים גורלו יהיה הגורל שהם תכננו עבור ראש ממשלת עיראק, מוסטפא כאט'ימי.
המערכת חסרת הלגיטימציה, הדמוקרטיה השבירה, האדמיניסטרציה המקרטעת, הפוליטיקה המושחתת, הכלכלה המסואבת והצבא חסר האונים של עיראק הם ההזדמנות של איראן לגייס ולרכוש אנשים וקבוצות שמעולם לא בטחו במערכות המדינה שנבנו יש מאין החל משנת 2003 ועד היום לא הגיעו לבשלות.
אם העולם לא יבין את הסכנה ולא יפעיל אגרוף מפלדה נגד ההתערבות האיראנית בענייניה של עיראק, תגיע מדינה אומללה זו אל המצב של לבנון, סוריה ותימן. בינתיים איראן דוהרת אל הפצצה הגרעינית, וכאשר היא תעבור את הסף לא יוכל אף אחד בעולם לאיים על שליטיה בשום עניין. העולם נמצא ברגע האמת, האם ירשה לאיראנים להשיג את תעודת הביטוח מפני תקיפה ולהמיט אסון על מדינות מזרח תיכוניות רבות, או שמא יתעורר העולם ברגע האחרון ויאמר לאיראנים "עד כאן".
מהקולות האמריקנים והאירופים בעניין איראן אפשר להבין למה אזרחי עיראק, תימן, סוריה, לבנון ועזה מודאגים, ולמה מלכי סעודיה וירדן הבינו שאין להם ברירה אלא לבקש את קרבתה של איראן וחסדיהם של שליטיה.
הבעיה אף חמורה יותר כשלוקחים בחשבון את סיסמאות ההקפדה על "זכויות האדם" מצד הממשל האמריקני וממשלות אירופה. איראן מייצרת גיהנום עלי אדמות למיליוני אנשים חפים מפשע ולעולם שוחר הטוב לא אכפת כלל. היש צביעות גדולה מזו?
אם חס ושלום היה מצטפא כט'ימי, ראש ממשלת עיראק, נהרג בהתקפה האיראנית, היה אכפת למישהו בארה"ב ובאירופה?
