כאמא לילד בשנת בר מצווה השתתפתי בסדנת חינוך למיניות בריאה. בכל קבוצת בת או בר מצווה סדנא כזאת היא חלק מהתפריט הבסיסי. מה שבימי ההורים שלנו היה מעבר להרי החושך, אצלנו זה "בייסיק"- סדנא מעצימה, מצחיקה או רצינית על מיניות בריאה, עם כיבוד קל בצד כמובן. המטרה המרכזית בסדנאות היא ללמד אותנו איך לתווך לילדים באופן בריא את הנושא שמסמל יותר מכל את ההתבגרות שלהם- המיניות. המטרה שלנו כהורים היא להצליח להיות כתובת עבורם.
אני מבינה שבשביל להיות כתובת בדברים גדולים כמו התלבטויות מיניות שלהם אני צריכה לבנות את עצמי ככתובת גם בדברים קטנים יותר. האם אני עושה את זה? הרי אם הילדים שלי היו במחשב למרות שאמרתי להם עשר פעמים לא להיות, אני די מתעצבנת. ואם הם איחרו לכיתה כי הם "לא שמעו את הצלצול" אני גם מתעצבנת. ואם הם טיפסו על הגג של הסניף למרות שהקומונרית המסכנה עמדה למטה וצעקה עליהם לרדת, אני ממש מתעצבנת. גם אם אני מצליחה לא ישר להתעצבן אלא קודם לנשום עמוק ואז להתעצבן, או אפילו אם עליתי דרגה ואני רק שופטת אותם בקול נחמד, עדיין, את כל הדברים האלה הם לא בדיוק סיפרו לי מעצמם אלא המורה או הקומונרית שלחו לי הודעה. אז איך בדיוק אני חולמת להיות להם כתובת בדברים גדולים יותר?
אמא של שרון, חברה שלי מצפת, הייתה כזו. כתובת עבורה לכל עניין ודבר. כששרון שהיא בעלת תשובה, הייתה נערה החבר'ה היו באים לאמא שלה ואומרים לה- "מיקי, אנחנו מעשנים". רק אליה באו, להורים שלהם הם לא סיפרו. ולמה? כי רק מיקי הייתה אומרת: "תביא לי גם קצת כפרה, בוא נשב במרפסת עד ששרוני תחזור מבית ספר, כמה סוכר לשים לך בקפה?".
אני מבינה שבשביל להיות כתובת לנושא, צריך שיהיה לך שם בית, שתביני בזה, שתשחי בחומר (תרתי משמע). אולי לחלקנו קל לנו יותר לדבר עם הילדים על מיניות כי אנחנו יותר בטוחים במיניות שלנו ממה שהורינו היו. אנחנו בעצמנו הולכים לסדנאות ומפטפטים חופשי עם חברות. אנחנו מרגישים בבית בתחום הזה ולכן אנחנו יכולים להיות כתובת.
חוץ ממיניות יש נושאים אחרים שלא קל לנו להיות בהם כתובת. אתן לכן דוגמא: בפורים האחרון חברה הגיעה להביא לנו משלוח מנות בזמן שהילדים שלי ניפצו 'שומים' בסלון. בחצר זה עושה רעש שמלחיץ אנשים אז אני סופגת את הלכלוך בסלון ואת הדי הנפץ מהקירות. היא העירה להם שזה לא טוב בגלל שזה טריגר להלומי קרב. מבחינתנו לפוצץ שומים בבית זה חוקי ובסדר, אבל כשהיא העירה, נלחצתי. לא כי היא צודקת או לא צודקת אלא כי חברתית מול דברים שהוצאו מהקונצנזוס אני נלחצת. וגם כי אני לא רוצה שחברות שלי לא יחשבו שאנחנו איזו משפחה של אינדיאנים. נלחצת זה אומר: מתעצבנת, שופטת, וכל מה שלא בדיוק עוזר לי להפוך לכתובת עבור הבנים שלי, שיוכלו לבוא ולספר לי כשיעשו איזה מעשה קונדסות כהרגלם בקודש ("אמא, פוצצנו במגרש נפץ שאח של אורי הביא מאומן, את יודעת ששם זה חוקי? בואי נעבור לאומן, פליזזזז").
דוגמה נוספת שיושבת לי בלב היא חברות שלי שהילדים והילדות שלהם נשרו מבית הספר מוקדם מאוד והלכו ליישב גבעות או לעבוד בחוות. הן נושאות את זה לבד ולא קל להן כי אנחנו נושאים על גבינו לא רק את דעתנו האישית החינוכית אלא את דעת החברה. ואם החברה הוציאה דבר מחוץ לקונצנזוס החברתי ואין לה בו בית, קשה מאוד להיות בו כתובת.
במיניות 'נהיה לנו בית' ואנחנו שמחים ומתגאים בזה ומקווים שנהיה כתובת, אבל דברים אחרים שיש בהם גילוי של כוח, ועוד חומרי בעירה אנחנו צריכים להבין בהם יותר, לפרק אותם למרכיבים, למניעים, למצוא בהם איזו יד ורגל, להרגיש בהם טיפה יותר בעלי בית, בשביל שגם בהם נהיה כתובת עבור ילדינו.
