מנסור עבאס מהלך על חבל דק. מצב זה לא דבר מאוד חדש לערבים בישראל שרגילים להיות בפוזיציית הלוליין, לא פה ולא שם. אגב, זו פוזיציה שפעם פעם גם היהודים היו רגילים בה, לא פה ולא שם. מכל מקום, במקרה של מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ, זה עניין מאוד רציני, כיוון שנתפר דיל הפוליטי חסר תקדים בין מפלגתו ובין ממשלת בנט, שיסודותיו הונחו כבר בתקופת נתניהו.
כן, צריך לומר את הדברים. בנט אינו אדם יצירתי במיוחד וצדק נתניהו באבחנה שלו בעניין הזה. כמו אופרטור בעולם הסטרטאפ הוא לקח לא רק את הקרדיט על דברים שלא עשה או שעשו אחרים אלא גם את המודל הפוליטי-אסטרטגי שבנה נתניהו במשך עשור מול המנהיגות הערבית-הישראלית.
האסטרטגיה הזו נשענת על טרייד אוף, כלומר המרה, בין כלכלה ובין אידיאולוגיה. במילים פשוטות: המנהיגות הערבית בפרט והמגזר בכלל ייהנו מכספים ובעיקר מאפשרות להשתלב בכלכלה הישראלית, זאת בעבור נכונות לצמצם את עיסוקם בסוגיות לאומיות כלשהן שיש בהן כדי לערער על רעיון המדינה היהודית.
מנסור עבאס הלך עם המודל הזה כמה צעדים קדימה. הרבה מעבר למה שאיימן עודה והרשימה המשותפת היו מוכנים להסכים לו. הוא לא רק הפך את המודל הזה למודל מוצהר, אלא תירגם אותו גם לדיבידנד פוליטי בכך שהפך את עצמו למגדיר הפוליטיקה היהודית ולמפלגת לשון המאזניים בכנסת ישראל.
אבל כאן גם טמונות שתי נקודות התורפה של העסקה הזו. את הראשונה חשפה איילה חסון בתחקיר שלה שגילה את הצד הפחות מואר של רע"מ ושל התנועה האסלאמית הדרומית בישראל. צד זה כלל את הממד האידיאולוגי הברור של רע"מ, שקושר אותה לחמאס ולהעברות סיוע לרצועת עזה.
אומנם התחקיר חושף עניינים הרלוונטיים לשנת 2019, אבל הוא מסמן בדיוק את המקורות הרעיוניים של התנועה ובעיקר את הדרך הארוכה שהיא צריכה ללכת בה כדי לממש את העסקה עם הפוליטיקה היהודית בישראל.
נקודת התורפה השנייה התגלתה בעקבות הפגישה המצולמת בין מנסור עבאס ובין מלך ירדן עליה דווח אתמול (ג'). קשה לחשוד בעבאס כי רץ מיוזמתו לעמאן. בהופעתו אתמול בערוץ 12 בניסיון להסביר מה התרחש כאן התגלתה אי נוחות ניכרת וגמגום לא אופייני.
הסיבה לכך היא שמשהו בכל זאת קרה פה. העובדה כי עבאס הצליח למתג את עצמו כדבר המעניין בפוליטיקה הישראלית וכדבר הבא בפוליטיקה הערבית (ושלא יהיה ספק, בבחירות הבאות הוא יתייצב כמפלגה הערבית הגדולה בישראל) הופכת אותו אישית ואת התנועה האסלאמית בישראל למוקד עניין גם מחוץ לשלולית הפוליטית מבית.
את העניין הזה זיהה המלך הירדני כמו גם את מרחב האפשרויות העומד לרשותו בדיאלוג עם ישראל תוך האפשרות למנף את המיצוב הפוליטי החדש של רע"מ. גם מבלי להיות בפגישה עצמה, ניכר שזו בהחלט הייתה כנראה פגישת גישוש, ואולי גם סנונית לעוד מפגשים של מנהיגות רע"מ עם גורמים ערביים. לפי פרסומים שונים העבאס השני, כלומר מחמוד עבאס (אבו מאזן) מרמאללה כבר עומד בתור למפגש דומה.
זה מתחיל כבר להיות מסובך מבחינתו של עבאס שנתון במתח בין תהליך הגדילה הפוליטי שלו לבין תופעות הלוואי הנלוות לתהליך זה. ותופעות הלוואי הללו מושכות את עבאס ממרחב הנוחות שייצר עבורו ועבור המגזר הערבי תמורות והישגים בלתי רגילים במישור הכלכלי והאזרחי חזרה למגרש המדיני שאותו התחייב (גם אם לא פורמלית) למזער ולעמעם במסגרת העסקה של כלכלה תמורת אידיאולוגיה.
אם נכון הוא הדיווח כי ראש הממשלה אישר את קיום הפגישה, הרי שמדובר בצעד מאוד פזיז ולא מחושב. הצעד הזה עלול בסופו של דבר להוביל לתהליך שחיקה ביסודות הדיל הפוליטי שעליה קמה ממשלת בנט, ולמעשה עליה מונחים גם אדני האקספרימנט הגדול שהובילה מדינת ישראל ביחסיה עם המגזר הערבי כולו.
הפגישה בירדן, כמו גם התחקיר של חסון, נדנדו את החבל הדקיק שעליו צועד עבאס ובעיקר המחישו עבורו את פוטנציאל הנפילה ממנו. או אז, לא תעזורנה לראש רע"מ הופעות רהוטות, נינוחות וחייכניות בערוצי הטלוויזיה. שרידות הלוליין תלויה, תרתי משמע, ביכולת שלו להמשיך ולנהוג כלוליין.
