הבוקר מתקיים דיון בוועדת החינוך של הכנסת שכותרתו: "פגיעה משמעותית ב-78,000 תלמידים בחינוך היסודי מהאוכלוסיות החלשות ביותר". מדובר בדיון שנעשה ביוזמה משותפת של חברי הכנסת איתמר בן-גביר, אחמד טיבי, שלמה קרעי ויעקב אשר. לכאורה יש לשמוח על שיתוף פעולה חוצה מגזרים, אך במבט נוסף מדובר בניסיון לחזק את מתבדלי כל המגזרים. כותרת הדיון הפוכה מן המציאות. מדובר לרוב באוכלוסיות החזקות ובניסיון להשיג עבורן תקציבים נוספים אשר יגדילו פערים ויחזקו אליטיזם חברתי.
זכותו של כל הורה לבחור את המתאים לילדיו, אך למהלכים של הוספת תקצוב או הלבנת חינוך המתנהג כפרטי יש השלכות חברתיות וכלכליות נרחבות וקשות על כלל החברה בישראל.
בטרם הדיון בנושא יש לשים לב למספר עניינים הקשורים למוסדות אלו וקיימים בחברה הדתית, כאשר הראשון שבהם הוא העובדה שמרבית המוסדות המדוברים קמו במקומות בהם כבר הייתה תחרות והיו קיימים מוסדות חרדיים לאומיים, הנמצאים תחת החינוך הממלכתי דתי. מקימי המוסדות ביקשו להתבדל למרות שכבר היו להם חלופות ציבוריות המתאימות לעיקרי תפיסת עולמם (הפרדה מגדרית, תגבור תורני, תוכנית "מלמדים" ועוד). במקרים לא מעטים אותה קבוצה שהפכה את הממ"ד לחרד"לי היא זו שהתבדלה ממנו אחר כך והקימה תלמוד תורה פרטי (מוכר שאינו רשמי).
בנוסף, רבים מן המוסדות קמו באופן פיראטי בשיטת חומה ומגדל, זאת בשל העובדה שלא הייתה להם הצדקה מספרית (ולרבים מהם אין הצדקה מספרית עד היום). הגדלת התקצוב מהווה בזבוז משאבים ועידוד לשכרו של חוטא.
יש לציין כי מוסדות מהסוג המדובר מבצעים לעתים רבות פעולות סינון עקיפות או ישירות, המייצרות מוסד אליטיסטי אשר עוקף את האינטגרציה. מוסדות אלה בדרך כלל אינם לוקחים חלק באחריות לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך מיוחד. הדבר נובע מסיבות שונות כמו למשל בשל גודלם הקטן של המוסדות. תשלומי הורים, ימי אוריינטציה מדירים, תקנונים מדירים, ניצול של סטטוס "על אזורי" ועוד, כל אלה יוצרים פערים חברתיים באזורם ואכן הדבר מגובה בנתונים. מוסדות המוכר שאינו רשמי הינם מוסדות הקולטים מעט מאוד תלמידים מרקע חברתי כלכלי נמוך, ביחס למוסדות הממ"ד שמסביבם.
בהתאם לכל אלה, המוסדות המדוברים פוגעים בסביבתם ומביאים במקרים רבים את מוסדות הממ"ד והחינוך הציבורי למצב של הקטנה וחוסר יכולת להחזיק מוסד גדול ויעיל. הדבר מביא את כולם להגדיל תשלומי הורים, להימנע ממתן מענה לתלמידי בעלי צרכים ולעתים אף לסנן תלמידים על מנת לעמוד בכללי ה"תחרות". במקומות רבים בהם נכנסו מוסדות מסוג זה, האוכלוסייה הדתית מוצאת עצמה מול מוסדות דלים, כאשר אוכלוסיות חלשות או מסורתיות ממשיכות ביתר שאת, לעזוב את החינוך הדתי.
בדיון הקודם שהיה בוועדת החינוך של הכנסת בנושא, עלתה טענה שתקציב המוסדות הנחשבים פרטיים (מוכש"ר- מוכר שאינו רשמי), הינו נמוך מידי וראוי להעלותו מעט. על טיעון זה יש להשיב בהכללה כי 65 אחוזים תקצוב למוסד פרטי עשוי להיות שווה ערך ל-100 אחוז תקצוב בחינוך ממלכתי. הדבר נובע מסיבות שונות כמו העובדה שבחינוך הפרטי יש גמישות רבה יותר בהעסקת עובדים (לפטר למשל כאלה עם ותק), המוסדות אינם צריכים לעמוד ברגולציות שונות המחייבות העסקת ספקים יקרים, הם יכולים לגייס תרומות באופן שמוסד ממלכתי לא יכול לגייס, ועוד. אגב, ברוב מדינות העולם, כאשר בית ספר מבקש להיות פרטי, הרי שהמדינה לא נותנת ולו דולר אחד. רק כאן בישראל הוא מקבל חלק גדול מהתקצוב, דבר שבגללו כיניתי את בתי הספר הללו "נחשבים" פרטיים, אך למעשה לא ממש פרטיים.
אכן יש חוסר שוויון בכך שיש מוסדות פרטיים חרדיים שאינם מלמדים ליבה, ואף על פי כן זוכים לתקצוב מלא. זהו עוול שנעשה לאור לחצם ההיסטורי של מפלגות חרדיות וחובה לתקן אותו ולהחזיר גם מוסדות אלו לתקצוב חסר, על מנת לחזק את החינוך הממלכתי החרדי. יחד עם זאת אין לתקן עוול בעוול: אסור להעלות את תקציבם של המוסדות הפרטיים משום שבעבר העלו את התקציב של חלקם.
יש לקוות כי כל בר דעת יבין שזעקת המוסדות הפרטיים אינה אלא חובת המציאות. מי שחפץ בחינוך דתי ציבורי, יעיל ובעל אחריות חברתית, חייב להתנגד להגדלת התקציב של המוסדות הנחשבים פרטיים.
