ברשימות הקודמות ראינו כיצד החסידות הציעה אלטרנטיבה הן לתנועות המשיחיות והן לפסיכואנליזה של פרויד. החסידות האמינה שהאדם צריך לחיות חיים של שמחה בעולם הזה על כל בעיותיו, עולם של גלות שטרם נגאל. אולם זוהי שמחה שאיננה תוצאה של "השתחררות" מצו המוסר ומקול המצפון, ואף לא ממחויבות למצוות.
מרטין בובר פותח את ספרו "בפרדס החסידות" עם האמירה ש־23 שנים לפני לידתו של ר' ישראל בעל־שם־טוב בשנת ה'תל"ו, מתו בזה אחר זה שני יהודים דגולים אשר יצאו מכלל ישראל. האחד הוא הפילוסוף ברוך שפינוזה, והשני הוא המשיח שבתי צבי שהמיר את דתו ויצא את היהדות. ואכן, חוקרים ניסו להסביר את הופעתה של החסידות על רקע שתי תופעות אלו: תנועת השבתאות שסחפה רבים, והגותו של ברוך שפינוזה.
שבתי צבי, ויותר מכך הפרנקיסטים ממשיכי דרכו – חסידי משיח השקר יעקב פרנק, שבסופו של דבר המיר את דתו – היו "אנטינומיסטים". דהיינו, הם טענו שאין לדת עוד צורך בהלכה. הם בנו אידיאולוגיה שבה הטוב הופך לרע והרע הופך לטוב, תוך עיוות של רעיונות קבליים, וביטלו את מושג העבירה. היו חוקרים שטענו שרעיונות אלו השפיעו על החסידות וחדרו אליה. אך זו טעות גדולה. הדמיון הינו רק מעל פני השטח, וכשמעמיקים רואים הבדל תהומי ומהותי.
בין רדיקליזם לאנטינומיזם
החסידות הציגה הגות רדיקלית בכל הנוגע ליחס לעולם החולין, ואפילו ביחס לעבירות, אולם עדיין ישנו הבדל גדול בין ה"רדיקליזם" של התנועה החסידית ובין ה"אנטינומיזם" של יעקב פרנק. האנטינומיזם, שאפיין את התנועות המשיחיות הללו, ביטל את מושגי המצוות והעבירות, האסור והמותר. לשיטתן, מעלתו של הצדיק או המנהיג מעמידה אותו מעבר לטוב ולרע, והוא לא כפוף להם כלל. לעומת זאת, הרדיקליזם החסידי נשאר נאמן ומחויב להלכה ולמושגים של מצוות ועבירות. גם אם רעיונות מסוימים נשמעים דומה, אין זאת אלא רק לכאורה.
למשל, כשהחסידות מדברת על "עבודה ביצר הרע" – על מעמדו של היצר הרע והשימוש שצריך לעשות בו לעבודת ה', מדובר בעקרונות שהם הפוכים לעולם השבתאות והפרנקיזם ולמקום שהם נתנו ל"יצר הרע" בפולחן שלהם. כל הרעיונות של החסידות יונקים ממקורות ההגות היהודית שקדמה לשבתאות, וכשהם מופיעים בחסידות נאמר שם במפורש מהיכן הם נלקחים.
בניגוד לשבתאות, דווקא בחסידות ישנה הסתכלות מחמירה מאוד על השאיפה לטהרת המחשבה. עם זאת, ייתכן שבשוליים של החסידות היו גם מקרים יוצאי דופן שעברו את הגבול ונתנו מקום למשחק עם מחשבות זרות. יתכן שבשוליים אלו נקלטו מעט משרידי הפרנקיסטים, וזה היה אחד הדברים שהזינו את תנועת ההתנגדות לחסידות. אך כל זה היה בשוליים, בעוד שבתורתם של גדולי החסידות ישנה התנגדות מפורשת לחשוב מחשבות זרות בכוונה. רק כאשר מחשבות אלו מגיעות בלי כוונה, הם מנסים להדריך כיצד להשתמש בהן דווקא כדי להתחזק.
ההשקפה היא שמחשבות כאלה מזדמנות אל האדם מתוך כוחות שמעבר לו. בדיאלוג שבין האדם לקב"ה באות גם מחשבות זרות, ועלינו מוטל לתקנן. הרעיון של תיקון המחשבות הזרות הוא יסודי ועקרוני בעולם החסידות. לא רק מחשבות רעות, אלא אף מחשבות זרות. זה שונה מאוד מעולם השבתאות.
החסידות הייתה רדיקלית בדרך שהציעה כדי להתמודד עם החטא ועם המחשבות הזרות, וגם ביחס לתפקיד העבירה בתהליך הגאולה. אולם נקודת הייחוס לכך קדומה הרבה יותר בהגות היהודית, ומגיעה עד למקרא – לסיפורים על יהודה ותמר ועל לוט ובנותיו, שבהם מתואר מעשה עבירה שבסופו של דבר הוביל להולדתו של דוד ולייסודה של שושלת מלך המשיח. אין בכך משום ביטול ההלכה, אלא הבנה שבמצבים מסוימים "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – בבחינת הוראת שעה. בכוחו של הצדיק לקבוע מתי יש לעשות זאת, כפי שעשו הנביאים בהוראת שעה. אולם הבסיס נשאר המחויבות להלכה, והעובדה שניתן בשעת הצורך לסטות מהדרך, לא פוגמת בכך שהדרך קיימת ומחובתנו להמשיך וללכת בה. הוראת שעה נכונה רק לשעה מסוימת, לא לדורות.
יתר על כך, אנו לא מוצאים בחסידות באופן מעשי הוראות רדיקליות כאלה שאכן מומשו, אלא רק התייחסות בספרות החסידית למאורעות והנחיות שקרו בעבר, והמוסברים בדרך זו של הוראת שעה. כיוון זה מגיע לשיאו בכתבי חסידות איזביצה, רדזין ור' צדוק, ובמידה מסוימת גם אצל הרב קוק.
ההבדל משפינוזה
אם נחזור כעת לדברי בובר שבהם פתחנו, הוא מתייחס גם לדמות נוספת, שפינוזה, שאף הוא חי שנים מועטות קודם להופעת החסידות. וכמו ביחס לשבתאות, היו כאלה שרצו למצוא קווי דמיון והשפעה בין הגותו של שפינוזה ובין החסידות. שפינוזה היה נציג בולט של ה"פנתאיזם", הרעיון שהאל נמצא בתוך העולם ולא מעבר לו.
לכאורה, החסידות התקרבה קצת לרעיונות הפנתאיסטיים בכך שערבבה קודש וחול ושאפה למצוא את הקדושה בכל פינה בעולם. אולם זו איננה כלל תורתו של שפינוזה. שפינוזה היה "מוניסט", כשהכוונה היא לקיומה של זהות בין האל והטבע. לגישה מעין זו ישנן משמעויות בעייתיות מרחיקות לכת. ההשלכות של ה"מוניזם" הן ביטול ההבחנה שבין טוב לרע. את זה החסידות כלל לא קיבלה. למרות הניסיון לקדש את עולם החולין, היא שמרה על גבולות ברורים שבין טוב ורע, וגם על גבול מסוים עד היכן בעולם החולין יכולה הקדושה להגיע. על כך ברשימה הבאה בע"ה .
