אם רצונך ללמוד את מהותה האמיתית של מדינה, כותב ר' נחמן מברסלב, אל תלך אל מהדורות החדשות או אל תוכניות האקטואליה שלה. לך אל תוכניות הסאטירה, אל "גב האומה" ואל "ארץ נהדרת". שם, אומר ר' נחמן, כשהם מסתתרים מאחורי האפשרות לומר שזה היה רק בצחוק, יגידו לך את האמת. וזאת הסיבה, או לפחות אחת הסיבות, לכך שהמתבגרת ואני משתדלים לא להחמיץ שום פרק של "קופה ראשית".
גם לא את הפרק השביעי של העונה השלישית, שבו שוני סטרטינר מנסה להתקבל לתנועת "כדור אחד" למען שמירת הסביבה. ודליה אבוטבול־אביטל, החברה במועדון היוקרתי, מעבירה אותה מסכת ארוכה של ייסורים. כששוני משתמשת בשקיות נייר חד־פעמיות דליה מזכירה לה את הרָקוּנים שגורשו מן העצים שלהם בתהליך ייצור הנייר; וכששוני עוברת לשקיות בד היא נוזפת בה על הפחמן שנפלט ממפעלי הבדים וגורם לאסתמה של אנפות. בכל דחייה כזו דליה חוזרת על המנטרה, "יש לנו רק כדור אחד", וכשהיא עושה זאת, וזה החלק הגאוני בעיניי, היא מצביעה על סמל התנועה שתפור על תיק היד שלה. ולא לגמרי ברור אם הכדור שעליו היא מדברת, זה שיש ממנו רק אחד, הוא כדור הארץ של כולנו או סמל הסטטוס האישי שלה.
"Luxury Beliefs", הוא מונח שטבע הפסיכולוג החברתי רוב הנדרסון כדי לתאר תופעה שבה אנשים ממעמד גבוה מאמצים אמונות וערכים מסוימים על מנת להפגין את הכוח והעושר שברשותם. לאנשים עשירים בימינו, טוען הנדרסון, יש בעיה: איך אחרים ידעו שהם עשירים? הרי אייפון, כל ילד יכול היום לקנות, ולכל תיק של גוצ'י יש חיקוי טוב שאפשר להזמין בסין. הפתרון שאותו מצאו בני המעמדות הגבוהים הוא להחזיק בסט של ערכים ואמונות שרק הם יכולים לחיות על פיו.
כך התחילה, לפי הנדרסון, האמונה שאין ערך לחיי משפחה מסורתיים. רק אנשים עשירים מספיק יכולים להרשות לעצמם מימון משק בית עצמאי וחיי חברה מלאים, שימלאו את מקומם של בני משפחה תומכים. דוגמה נוספת היא האמונה בגבולות פתוחים וקבלת מהגרים למדינה ללא כל הבחנה, אמונה שבני המעמדות הגבוהים יכולים להחזיק בה משום שהם חיים בשכונות יוקרה סגורות ושמורות היטב.
הבעיה מתחילה, טוען הנדרסון, כשערך מסוים מתקבע כסמל סטטוס, וגורר אחריו גם את מי שלא באמת יכולים לעמוד בו. כשהתפרקות המשפחה חודרת גם לשכבות החלשות ומסבכת אותן באתגרים כלכליים שמעל ליכולותיהן. אבל אותם אנשים ממשיכים במרוץ, כמו הורה שקונה לילד שלו נעלי ספורט יקרות בפרוטותיו האחרונות, כדי שלא יתבייש מחבריו לכיתה. וכך חברה שלמה סובבת סביב הניסיון להדביק פערים על ידי אימוץ ערכים שנוצרו רק כדי לייצר את הפערים הללו מלכתחילה.
ההפיכה לסמל נחשק היא נקודת האל־חזור של כל אידיאולוגיה. הרגע שבו היא עוברת ממחשבה הזויה שנמצאת בשוליים לכלי שבאמצעותו נמדד ערכו של אדם. כך קרה גם לתנועה הצמחונית, שהפכה בשנים האחרונות לסולם שחלקים גדולים בחברה מתאמצים לטפס עליו: מתפריט צמחוני לתפריט טבעוני, ומטבעונות תזונתית לכזו שמתייחסת גם לפריטי לבוש וכלי בית.
זה דבר נפלא עבור אידיאולוגיה, הרגע שבו היא מקבלת מקום של כבוד בחיי החברה. אבל זה גם הרגע הכי מסוכן בתולדותיה, הרגע שבו היא עשויה להפוך מתשוקה מרוממת לכוח פוגעני. הרגע שבו מי שאך זה עתה אימץ ערך חדש רואה במי שנוהגים אחרת קבוצה נחותה יותר, שומט את הקרקע מתחת לכל האיכות הפנימית של אותו ערך, הופך אותו לעוד כלי במשחק החברתי.
בשפה ההלכתית קוראים לזה "יוהרא". לרגע שבו מאמצים חומרה או הנהגה מסוימת כשהיא נחשבת סמל סטטוס. הרבה מקורות בדברי חז"ל נרתעו מאוד מפעולה כזו של יוהרא, והנחו להימנע ממנה. אבל יש קטע יפהפה בתלמוד הירושלמי שאומר – אין בעיה, לך על זה, צא מאזור הנוחות שלך וקבל על עצמך ערכים חדשים. אבל, מוסיף הירושלמי, "ובלבד שלא יבזה אחרים". אתה חייב לוודא שכל ערך חדש הופך אותך להיות אדם פתוח יותר, מכיל יותר, ולא חלילה להפך. אחרת עדיף שתניח את הערכים לנפשם, ואת האמביציות שלך תשקיע בדגם חדש של אייפון או בתיק מקורי של גוצ'י.
